"בגלל שזה בחינם," סח לי גבר משועמם בדקות הארוכות בהם אנו יושבים ברכבת ומחכים להגיע למחוז חפצנו "כל החרדים והערבים נוסעים ברכבת." מולנו משחקות כמה ילדות ערביות בחלל הריק בקרון. לא יודעת לגבי נושא התשלום אבל בהחלט יש הרבה חרדים וערבים ברכבת. היא נוסעת לאיטה, זוחלת יותר מנוסעת. עוצרת הרבה יותר מדי פעמים ברמזורים בצמתים ללא תנועה. כמה אנשים צוחקים על הקריינות בערבית. כשהקריין מגיע ל"שייח ג'ראח" הם חושבים שזה תרגום. בשנה שעברה היה לי שיעור שם, צילום תיעודי. דיברנו עם האנשים, הסתובבנו וצילמנו. אני נזכרת בפאנאטים היהודים, שהתיישבו שם כמעין כח נגד, צועקים עלינו, הסטודנטים, וצמרמורת עוברת בי (הם, אגב, לא הסכימו לנהל איתנו שום סוג של דיאלוג. רק צעקו מדי פעם).

חרדי בשייח ג'ראח

מאוחר יותר באותו היום אני שוב נוסעת ברכבת. איטית איטית אבל נוחה וממש קרובה לעבודה. קבוצה של צעירים ערבים מתווכחת בקולניות עם קבוצת צעירות, יהודיות כפי הנראה, קולניות לא פחות מהם וכנראה שאף יותר. זה מתחיל להגיע לטונים מאוד גבוהים ולמילים מאוד לא נעימות עד שהרכבת מגיעה לתחנה שלהן והן יורדות.

"תמיד צריך לכבד אישה," סח בחור דתי לאחד הצעירים הערבים.

"אני מכבד את מי שמכבד אותי" הוא עונה לו, ופונה לחברו "ידעתי על ההתחלה שהיא גזענית". הם ממשיכים לדבר על זה, נראים מעט נסערים. הם טוענים שהבחורות התחילו להתווכח איתם רק משום שהם דיברו ערבית ברכבת. עכשיו, אני שמה לב, הם מדברים עברית.

"אולי דיברתם בקול רם," מציע נוסע רכבת אחד. "כולם מדברים כאן בקול רם" עונה לו נוסע רכבת אחר, די בצדק. מתנהלת שיחה רדודה כלשהי בין יושבי הרכבת השונים לבין קבוצת הצעירים. משהו צורם לי מעט, ואני תוהה האם אני שומעת התנשאות. האם הנימה הזאת, של מבוגרים שמדברים לילדים, ממשית בשיחה או שמא היא בדמיוני בלבד. ואם ממשית, האם היא מפאת גילם של הצעירים או מהמבטא הבולט שלהם.

אני חוזרת לחשוב על עניין השפה. כשהייתי בחטיבת הביניים, בשנה בה היינו אמורים להתחיל ללמוד שפה זרה, בית הספר שלי החליט לאפשר לימודי ערבית בלבד, וביטל את אפשרות הבחירה בצרפתית כפי שהיה נהוג עד אז. אני לא ממש יודעת למה. מאחר ורוב התלמידות (למדתי בחטיבה-תיכון דתיים, לבנות בלבד) לא ממש אהבו לימודי ערבית, הן פנו למנהל ואמרו שהן מסרבות ללמוד את שפת אויבינו, או ניסוח כלשהו מעין זה. המנהל הסכים, ושיעור ערבית הפך רשות, וכאלטרנטיבה הומצאו שיעורים הזויים כמו "דמיון מודרך". סיימתי התיכון בלי שפה שלישית. לא צרפתית – שפת משפחתי ששכחתי בילדותי – ולא ערבית – אחת מהשפות הרשמיות בישראל.

כשמדברים לידי שפה שאני לא מבינה, זה מלחיץ אותי. אני לא יודעת אם זה כי אני נוירוטית בכללי, או בגלל שזה פשוט לא כיף. אחרי הכל, תקשורת שלמה עוברת ממש לידי, ואני לחלוטין מנותקת ממנה, בעל כורחי, וזה מפריע לי מאוד – גם אם אם הייתי מבינה את השיחות השונות הן לא היו מעניינות אותי כלל. זה לא רק ערבית, זו כל שפה. אבל לערבית יש כל כך הרבה קונוטציות שליליות שאני באמת יכולה להבין למה קבוצת נערות יפתחו מזה עימות. לא היה קשה לי להאמין להנחתו של הצעיר שמשם התחיל כל העניין.

נניח וזה אכן היה הטריגר. לו קבוצת הנערות האלו היו יודעות ערבית, אולי הן היו מאוימות פחות מהשפה הזאת. אולי זה לא היה מפריע להן. הריב היה נמנע ושלום ושלווה היו שוררים ברכבת באותם צהריים (גם אם, אחרי שנים בהן הקמתה חירבה את העיר, היא עדיין הייתה מגיעה באיחור משווע). אבל מדובר במשהו עמוק יותר מזה. בעיניי, אותו נושא השפה הוא שגרם לנימה המתנשאת של שוכני הרכבת – על אף שהצעירים דיברו עברית טובה כמו כל צעיר יהודי.

תכננתי לפרט את העניין, וגיליתי שממש עכשיו עשו זאת – כאן. אצטט רק אותו ציטוט שמובא בפוסט המקושר, מתוך דבריו של פרופסור ישעיהו תדמור:

"אם רצוננו בשלום, במובן הפשוט, האנושי, של המילה, אם רצוננו בחברה המקיימת ערכי שוויון וכבוד בין בני אדם ובין תרבויות בחברה בישראל, הבה נחליט על הכללת השפה הערבית כלימוד חובה בבית הספר במשך מספר שנות לימוד הדרוש להשגת שליטה סבירה בשפה – בדיבור ובקריאה."

אני נזכרת, שוב, בשייח ג'ראח. בתור מישהי שאז הגדירה את עצמה הרבה יותר ימינה במפה הפוליטית, היה לי (ולמספר אחרים בקורס) קשה, נפשית, להגיע לשם ולצלם. הגענו מעמדה מסוימת של כח. אפשר אפילו לטעון שבמידה מסוימת השתמשנו בהם – באותם תושבים ערבים. השתמשנו בהם בשביל הצילום. כן, הכל היה בתיאום איתם, הם קיבלו תמונות, הם קיבלו סוג של במה, בעיקר אם העבודות אכן יוצגו בפורמט רחב יותר. אבל בסופו של דבר, הגענו מעמדה "עליונה" יותר, ולו רק כי אנחנו בבירור היינו סטודנטים במצב טוב, מתעדים אנשים במצב פחות טוב עד גרוע לגמרי. קונוטציית "גן חיות" חזרה והפנתה אליי את אצבעה המאשימה, ומאחר וחלקנו פקפקנו (מי בתחילת הסמסטר ומי עד היום) בעצם זכותם של אותם תושבים להיות שם, לא יכולתי שלא להרגיש צבועה. עם הזמן, ככל שחקרתי ולמדתי את הנושא, הרגשתי יותר ויותר בנוח – אבל ברגע שלשם הדיאלוג היה צורך כמעט מובן מאליו לדבר בעברית או באנגלית, הפער הזה ביני לבין אלו שצילמתי הנציח את עצמו עוד יותר, בפרט כשלא כולם ידעו עברית או אנגלית ברמה מספקת לשיחה קולחת. אבל אם אז רציתי להיות מסוגלת לדבר עם האנשים שאני מצלמת, היום אני רוצה לכל הפחות להבין את האנשים שנוסעים איתי ברכבת לעבודה כל בוקר. אני לא יודעת אם אצליח ללמוד ערבית בשנים הקרובות, אבל אני בהחלט מסכימה עם דבריו של פרופסור תדמור, וגם אם לא אוכל ללמוד בעצמי, ראוי, נחוץ ואף הכרחי שלפחות צעירים ממני ילמדו שפה זו כחלק מלימודי החובה.

ילדה ערביה על רקע צילה של חנוכיית ענק שהוצבה מעל בית שפונה בשייח' ג'ראח