פוסט פוסט טראומה

לפני זמן, אפילו די רב, נתקלתי בפוסט הזה. אני מאוד ממליצה לקרוא את הפוסט, ששמו "היומיום של הפחד", אבל בקצרה – מסופר בו על חוויה מאוד לא נעימה של אישה אשר מצאה את עצמה חולקת קרון סגור ברכבת הכרמלית בחיפה עם גבר אחד נוסף, כשבשלב כלשהו אפילו הנהג ירד מהרכבת למספר דקות. החששות, התרחישים שהיא הריצה בראשה לאור הסיטואציה – כמו ניתוח אסטרטגי לפני קרב, תכנון נתיב מילוט, כל זאת בעקבות אותו גבר ש, אני מצטטת "לא עשה שום דבר רע. כל חטאו היה שהוא גבר שאני לא מכירה".

למרות שהתקשיתי תחילה בניסוחם, יש כמה דברים שמאוד הטרידו אותי אחרי שקראתי את הפוסט הזה. החוויות של הכותבת שיקפו באופן מדויק את הצורה בה אני חושבת בסיטואציות דומות. לחשוב שאני חרדתית וקצת משונה, ניחא. אבל התחלתי לחשוב שהחרדות האלו הם הנורמה… זה הטריד אותי. אפילו אם לא מאוד הפתיע.

אבל הדבר שלא נתן לי מנוחה היה הפיתרון שהוצע בפוסט – התקנת אמצעי בטיחות בכרמלית והגברת מספר המאבטחים. האם זה, למעשה, פיתרון? כי הבעיה שאני ראיתי גדולה ורחבה בהרבה מרכבת אחת לא מצוידת היטב.

הבנתי שמה שבאמת מטריד אותי – כואב לי – הוא כמות הפחד השזורה בכתוב, החרדה. אחד המגיבים כתב שאם לאישה יש בעיה רק משום שגבר זר נמצא איתה לבד, יש לה בעיה חמורה בתפיסת המציאות. על אף שהוא התנסח באופן אומלל וכנראה שלפחות קצת פוגעני – הוא עדיין עלה על משהו. יש לנו בעיה עם תפיסת המציאות, משום שהיא תפיסה פוסט-טראומטית והיא לא ממש עושה לנו טוב. לא יודעת מה אתכן\ם, אני לא נהנית מלהיות בחרדה.

ההטרדה המינית הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת 10. שיפצו אצלנו את הבית, ואחד הפועלים (זכור לי שהיינו מאוד חברותיים איתם, ייתכן והכרנו אותם קודם, או משהו כזה), תפס אותי באיזה רגע בו היינו לבד, הניח יד והעיר הערה על החזה שלי. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה (בת 10, וכאלה) והוא המשיך וניסה לשכנע אותי להראות לו "אותם". עניתי לא. הוא הציע שלל מקומות, ובכל פעם עניתי לא. מתישהו הוא קם והלך, בדיעבד כנראה כי שמע את אמא שלי מגיעה. היה לי מזל. הבנתי שהסיטואציה הייתה מאוד, איך לומר, לא בסדר, ומיד סיפרתי לה. לא ראיתי אותו יותר מאז.

אבל חשבתי שאראה אותו. שנים אחר כך, דמיינתי שהוא בא ו"נוקם" בי, איכשהו. עוקב אחריי, הולך אחריי בסמטאות חשוכות יותר או פחות. שנים אחר כך, לחזור הביתה בחושך לבד לא ממש היה אופציה מבחינתי, אבל כששתי נשים הציעו לי טרמפ בעודי ממתינה לאוטובוס בשעת ערב מאוחרת, זה הרגיש לי איפשהו בין מגוחך ללא אמין. איפה עובר הקו בין זהירות למגננת יתר, לחשדנות חסרת בסיס, אפילו לשנאת גברים?

כי, בעיני, לא משנה איך אסתכל על זה – יש הבדל מהותי בין ללכת עם עוד מישהו כשחוזרים הביתה בלילה כי זה חכם, לבין לפחד לעשות אחרת. פחדתי גם ככה, אבל הצורה בה תיארו לי את זה שאסור לי לחזור לבד הביתה בימי שישי הייתה יותר מפחידה מהגיונית בעיני. הרי, פחד מאלימות פיזית הוא זה שגורם לכך שילדה לא יכולה ללכת לבד, אבל ילד כן. וזה עובר הלאה, מדור לדור. יש בעיה בכך שכל גבר זר הוא אויב פוטנציאלי שדורש חשש והכנה נפשית. היו סמוכות ובטוחות שההכנה הנפשית הזאת לא נשארת בגבולות ההצצה החטופה מעבר לכתף בשעת לילה, זיוף שיחות טלפון עם חברים והחזקת צרור מפתחות כאגרופנים מאולתרים. היא גולשת גם למפגשים תמימים באור יום ותכתובות פורום עם זרים באינטרנט. לא פעם ולא פעמיים מדברים על הצורה בה חפצון נשים והתייחסות גרועה משפיעים על הצורה בה גברים תופסים נשים (לתוהים, הנה כתבה בה נתקלתי לפני שבוע בערך שעושה ממש את זה, (אם כי בעיני היא מפורטת יתר על המידה והייתה חסרה לי הטענה שאחריותו של גבר בר דעת להתמודד עם שלל גירויים ועדיין להישאר בן אדם תרבותי ולא חלאה) אבל ההפך נכון גם כן. בין השורות לא קשה למצוא הדרה מהותית של גברים משיחות עקב היותם גברים – שהרי, אנחנו גדלות בסביבה שגם אם לא אומרת לנו את זה, מתנהגת בצורה שמטפחת תפיסה בה הגבר הוא האויב, עוכר נשים, אורב בצללים לפני מתקפה במקרה הרע ולא מבין במקרה הטוב. ההדרה הזאת בעייתית כי מעבר לעובדה שגם גברים הם בני אדם עם בעיות תחושות ורגשות ולא בסדר בעליל להדיר אותם, היא זו שמונעת חלקים רבים מהדיאלוג בין המינים, שהיה יכול לעודד הבנה, שוויון, רווח לכל ואף את קיפוצם של אי אלו חדי קרן וחתלתולים כמו הבנה ומיגור של תרבות האונס, טיפול באותם דברים שמלכתחילה היוו מקפצה להתנהגות הפוסט טראומטית שתיארתי.

למען עצמנו, אנחנו צריכות לנסות ללכת ברחוב בלי פחד, או לפחות עם משהו נוסף מלבדו. למען השאיפה לחיות בחברה תרבותית ושוויונית אנחנו חייבות להתייחס לגברים כבני אדם ולא כאויבים אוטומטיים של הרעיון הפמיניסטי, שיח מגדרי, או נשים באופן כללי. כשאני בסיטואציה שמאיימת עליי עקב אירועים קודמים, אני מנסה לזכור שמעבר לאלמנט ההגיוני של להיזהר ולשמור על עצמי, חלק גדול מהחרדה היא בגלל אירועים *קודמים*. בסופו של יום, זה תהליך נפשי. אני לא אומרת לטמון את הראש בחול, ואני לא ממש בטוחה איך התהליך הזה אמור לעבוד. אבל אני כן יודעת שכל מצלמות האבטחה בעולם לא יגרמו לאישה להרגיש בטוחה – הם פשוט יסייעו למחוק עוד סעיף אחד קטן מרשימת החרדות. ופוטנציאלית זו רשימה ארוכה, ארוכה מאוד.