שוויון, גאווה

מאז שעברתי לגור עם בן זוגי (שיחיה) אני נתקלת באי אלו אמירות, חביבות ברובן, משעשעות בחלקן, בהם לכאורה מאז שעברנו לגור יחד למעשה הגעתי למנוחה ולנחלה. יש מי שידאג, יש מי שיעשה דברים, יש מי שיקח את עול העולם מכתפיי הדואבות והעדינות.

לעיתים, אני לא ממש שמה לב לזה. לרוב אני מקבלת את זה כהומור. אבל גרוע מכל – כמעט תמיד לא נתתי לזה עוד רגע של מחשבה. ממש השבוע הלכתי לי ברחוב ונתקלתי במכר, ותוך חילופי הדברים סיפרתי לו מעט מתלאות דירתינו המגניבה מאוד אך הסובלת מהזנחה כלשהי, מאחר והדיירים הקודמים – נראה שלא התלוננו או הסבו את תשומת ליבם של בעלי הבית לכלום. כך יצא שכשהגענו לדירה שמנו לב שדוד השמש לא עובד, שחלקים במקלחת נשברים במגע יד, ועוד. החודש התעוררנו להפתעה משמחת של בית מוצף לחלוטין עקב צינור מתפורר.

"את לא צריכה לדאוג לזה, את גרה עם א'" אמר המכר בוריאציה כזו או אחרת.

הסכמתי בחוסר נעימות שלשם שינוי ליוותה אותי גם בדקות שלאחר מכן, ואי לכך גם עכשיו.

מדוע למעשה אני מסכימה עם ההלצות הספק רציניות האלו?

ואז הבנתי – חלק בי חושש, קמעה, קצת מתבייש, אפילו, לומר "אני במערכת יחסים שוויונית, אני גאה בזה, ואני חושבת שזה שאני לוקחת על עצמי את אותה אחריות שלוקח בן הזוג שלי לא אומר שום דבר רע על אף אחד מאיתנו, אלא להפך".

ולמה, בעצם? הרי בתוך מערכת היחסים עצמה, מול אחרים שחושבים כפי שאני חושבת, אני רואה את ההתנהלות הזאת כמקור גאווה, ובמידה ואני לא עומדת בסטנדרטים האלו – מקור לאכזבה עצמית. אם כך, האם אותו חשש קל ובקושי מורגש מגיע מאותה סיבה נושנה של "מה יחשבו עליי?". כמו בכל כך הרבה דברים אחרים, הנה נקודה פמיניסטית שנתפסת כפגם אצל נשים וגברים כאחד. גבר במערכת יחסים שוויונית עשוי להתפס כחלש, ואישה במערכת יחסים כזאת תתפס על ידי אנשים – גם כאלו אשר יכריזו בלי היסוס על עצמם (ובעיקר עצמן) כפמיניסטים – כנשית פחות, גסה, אגרסיבית. במקרי קיצון אף כמי שנלקחה ממנה תמיכה ראויה, כמי שמתפשרת על בן זוג, או לא מצליחה למצוא משהו "טוב יותר" – לאישה יש כח, אבל כח "נשי", שקט, נחוש, מניפולטיבי – אולי כזה שמשתמש בסקס ככלי מיקוח, או באיום בפרידה כדי להשיג גבר שיתאים לרובריקה הנכונה, כלומר גבר שיספק לה את כל "צרכיה",אשר על פי אותם אנשים הם גבר עב קול עם ידע במכונאות ולא, נניח, גבר שמתייחס אליה כשווה, כפרטנר, כשותפה. ועל כן, שוב, היא אישה פגומה. כולם רוצים שאישה תוכל להצביע, אבל כמות לא מבוטלת של אנשים עדיין חושבים שאחריותו של הגבר לפרנס אותה. או לכל הפחות, לפתוח לה את הדלת. אחרת הוא לא מנומס, והיא לא מקבלת את הכבוד הראוי לה.

במאמר הזה שפורסם לפני יומיים מתואר סקר שערכה קתלין גרסון על זוגיות שוויוניות. הן הגברים והן הנשים ענו תשובות דומות – הם היו מעדיפים לחיות במערכות יחסים השואפת לשוויון אם כי יש לשים לב שגם ברמת האידאל, יותר גברים מעוניינים במערכת יחסים "מסורתית" מנשים. בכל מקרה, ה-Fall Back של גברים ונשים שונה מאוד. בהינתן חוסר היכולת להיות במערכת יחסים שוויונית, רוב הגברים העדיפו לקיים מערכת יחסים "מסורתית" בהם הם המפרנסים והאישה בתפקיד עקרת הבית. נשים לעומתם, בהינתן בעל שמעוניין בכך שיהיו עקרות בית או יעבדו במשרה חלקית לכל היותר, אמרו שיעדיפו להתגרש לגדל את ילדיהן לבד. כלומר, לעבוד אפילו קשה יותר, במסגרת תומכת פחות.

מתוך המאמר הנ"ל

בדיוני פייסבוק נתקלתי בביקורת על אותה אישה שבוחרת דווקא להתגרש ולא לתת את חלקה, כאילו אין לה זכות שווה לזו של הגבר, לחלום, להתפתח, לשאוף. לי אישית חבל שלא הייתה אופציה נוספת – מערכת יחסים הפוכה מזו המסורתית, בה ניתנת לאישה דווקא להתמקד בקריירה שלה. ייתכן ואז האופציה לאותן נשים הייתה מרגישה כלואה פחות, אך ברור שבמצב הנוכחי של שוק העבודה הדבר בעייתי אף יותר, לנוכח העובדה שנשים משתכרות פחות מגברים באותן המשרות.

בעיני הדבר מעודד, אך אני שוב חוזרת לנושא המקורי של הפוסט – הבושה. ההנחה החברתית. התמזל מזלי לחיות בקרב אנשים שדעתם קרובה לשלי, נטולי שיפוט אשר איתם אני יכולה לדבר על נושאים אלו מבלי לשער שבראשם עוברות מחשבות כפי שתיארתי מעלה. אך אני כן נתקלת במחשבות כאלו במקומות אחרים, מכרים, אינטרנט – כפי שתיארתי גם בפוסטים קודמים. אני מתביישת בחשש שלי, ומכירה בזה שהוא הבעיה שלי בלבד. אז – לא עוד. אני גאה לתת לבן זוגי דברים. אני שמחה כשאני יכולה לפנק אותו בכל מיני דרכים ואני גם שמחה שאני לא חיה סוג של חיים חסרי דאגות כי מישהו "דואג" לי, ושיש לי מקום להתפתח, לתת את הטון, להביע את דעתי, לבצע דברים בעצמי. כן, גם ברגעים קשים, גם כשאני עייפה ואומללה ורוצה שפיה כלשהי תגיע ותנופף את הבעיות הרחק. היום בן זוגי היקר הכין לי תה. מתישהו הכנתי לו קפה. כנראה שזה ימשיך ככה. זהו.