להתחתן, לא ברבנות.

לפני זמן מה לא רב אני ובן זוגי התארסנו. אנחנו די מרוצים מהעניין. היה לנו די ברור שאנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות. תומר פרסיקו כתב על זה את הפוסט המצוין הזה, שמכסה בערך את כל הסיבות בגללן אנחנו לא רוצים לעשות את זה, או לשלם כמה אלפי שקלים ולהתחתן בקפריסין או במדינה אחרת, ואז לחזור ולהירשם במשרד הפנים וכך למעשה גם ברבנות. לאחר שיחות מסוימות הסכמנו על טקס בעל אופי הלכתי, הסכמים משפטיים, ורישום כידועים בציבור.

אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, אבל בעוד שמשפחתו של בן הזוג שלי קיבלה את הדבר בלי בעיה, המשפחה שלי, ובכן, קיבלה את זה באופן פחות חיובי. כרגע לפחות אדם אחד קרוב הודיע שהוא לא מגיע – מבחינתו זו רבנות, או כלום. ולא משנה שהחתונה תקפה הלכתית, למשל, או שאנחנו לא עוברים על אף חוק.

לא אשקר – זה כאב. זה כואב. אפילו מאוד. לא משנה כמה הבנה לצד שלו הצלחתי לגייס, חתונה היא מאורע חברתי. אנו מצהירים בפני חברים ומשפחה על המחויבות שלנו זה לזו וזו לזה, על שינוי הסטטוס המשפחתי. מיותר לציין שאם אנחנו מעוניינים להצהיר זאת בפני חברים ומשפחה, אנחנו מאוד רוצים שהמשפחה, ובכן, תהיה שם.

אני עוד לא ויתרתי, ואולי, איך אומרים, עד החתונה זה יעבור, ודברים ישתנו, ואנשים ישתכנעו. אני לא יודעת. אני עוד לא יודעת עוד כמה בני משפחה יחרימו את האירוע כשיבינו שלא יהיה בו, ובכן, רב רנדומלי שאף אחד לא מכיר. אבל מאז שהתארסנו שמחתי לראות זוגות שהלכו באותה הדרך. זוגות שמתחתנים בעתיד, זוגות שמסתבר שנשואים כך ומעולם לא חשבתי לשאול על אופן נישואיהם (כי מי שואל ולמה?). כצלמת גם צילמתי טקס כזה ממש לאחרונה. מעבר לעובדה שמשמח אותי לראות שהדרך הזאת נפוצה משחשבתי, חשבתי לכתוב קצת יותר בפירוט על החוויות שלי בדרך לחופה. אולי זה יעזור למישהו. אולי זו פשוט דרך להוציא קיטור. בכל מקרה, אני כבר יודעת שאני לא לבד.

 

מהי בעצם חתונה שאינה חתונה דרך הרבנות?

כמו כל חתונה, היא בדיוק מה שתעשו ממנה. עבורינו, ועבור רוב הזוגות שנתקלתי בהן, חתונה שאינה דרך הרבנות נראית כמו כל חתונה אחרת מינוס רב של הרבנות. כשהתחלנו לדבר על כך שאנחנו לא מתחתנים דרך הרבנות, קיבלנו מספר שאלות "מעניינות", וממש לא רק מאנשים דתיים – משיחות עם זוגות נוספים נראה שהרבה מהתהייה מגיעה דווקא מאלו שלכאורה כל קשר בינם לבין הרבנות מקרי בהחלט, אשר ברגע שנתקלו בחתונתכם יוצאת הדופן, הדבר טורד את שלוות רוחם עד כדי שאלת שאלות מגוונות יותר או פחות. אפריד קומץ נבחר לשאלות על הנישואים, ושאלות על האירוע.

 

על הנישואים:

• אז לא תהיו נשואים באמת?

• אז איך תתחתנו?

השאלות האלו הן שאלות טובות. לא, לא נהיה רשומים במשרד הפנים כנשואים. עם זאת, מתי פעם אחרונה ביקשתם מחבר את תעודת הזהות שלו? מתי שאלתם מישהו שאמר לכם שהוא נשוי מי ערך את הטקס? כמובן שהייתי מעדיפה להיות מוכרת כנשואה גם בעיני המדינה בה נולדתי ובה אני מתגוררת אבל מבחינתי, שורה לא מדויקת בתעודת הזהות היא הרע במיעוטו ורישום כידועים בציבור הוא פשרה רלוונטית עבורי, גם אם לא מושלמת.

באשר ל"איך" כבר פירטתי זאת קודם – מסמכים, שינוי סטטוס, טקס – והנה הגענו לשלב הבא.

 

על האירוע:

• יהיה אוכל?

• את באמת חושבת ששמלה לבנה מתאימה לאירוע "כזה"?

כמו שאמרתי קודם, חתונה היא בדיוק מה שתרצו שהיא תהיה. חתונה גדולה, חתונה קטנה. טבעונית או במסעדת בשרים. בחמישי בלילה או בשישי בצהריים. תפריט או בופה. די ג'יי או להקה. בכל אלו – אין באמת קשר לרבנות. אז, כן, יהיה אוכל. אני מאוד אוהבת אוכל ולוקחת אותו די ברצינות. יהיו גם סוכריות גומי, אני לוקחת מאוד ברצינות סוכריות גומי. כן, אני מתכוונת להתחתן בשמלה לבנה ממש כמו שהייתי מתכוונת לעשות מאז ילדותי אם הייתי ילדה שחושבת על החתונה העתידית שלה. אני מתכוונת להתחתן בשמלת כלה לבנה כי אני עומדת להיות הכלה. זה לרוב מה שעושים. ומי שלא, זה סבבה גם. בכל מקרה, זה נשמע לי די מתאים.

באשר לטקס, יש מגוון רחב של אופציות. יש זוגות שבוחרים להחליף נדרים, יש כאלו שבוחרים חבר או בן משפחה לנהל את הטקס, יש מגוון ארגונים שמספקים שירות כזה. אנחנו, כנראה, נערוך את הטקס שלנו דרך ארגון הוויה, והוא יהיה קרוב יחסית לחתונה הלכתית. לשנינו חשובה חתונה שוויונית בה שנינו ניקח חלק בטקס. אגב, ניתן לחלוטין לערוך חתונה דתית, אפילו דתית אורתודוכסית, ללא רב של הרבנות. למעשה יהודים בכל העולם מתחתנים חתונות אורתודוכסיות ללא רבנות מדינת ישראל. אבות אבותינו, סבים וסבתות – כולם התחתנו לפני שהייתה בכלל רבנות. זה אפשרי.

אבל מה אכפת לכם?

שאלה שהופנתה אליי לא מעט היא השאלה הזאת. בכנות אני לא מצליחה לחשוב על שאלות חמורות ממנה. אנחנו לא "מתחתנים באופן עצמאי" כי "לא אכפת לנו איך נתחתן". אנחנו מתחתנים כך כי מאוד אכפת לנו. כל ניסיון הסברה של למה אכפת לנו נתקל באותה שאלה, שוב ושוב – "אבל מה אכפת לכם?", במעין מעגל אינסופי שכזה. כל ההנחה ההגיונית בעיני שהגיוני שנתחתן בצורה בה אנו מאמינים לא ממש משקיטה את ההנחה הרווחת שאנחנו צריכים להתחתן בצורה שתפגע באורח החיים ובעולם הערכי שלנו על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של בני המשפחה להם זה מפריע. כאילו העובדה שהם בוחרים, מרצון, שלא להגיע לאירוע שלנו (עם כאב, לדעתי, משני הצדדים) למעשה מותיר לנו רק ברירה אחת והיא לשנות את הטקס.

כאשר עסקתי בניסיון הסיזיפי של להסביר את עצמי נתקלתי באמירות כמו "את מדברת שטויות" ("אני לא מסכימה איתך, אז את וודאי טועה"), "את קיצונית מדי" ("אני לא מסכימה איתך, דעתך גורמת לי לאי נוחות"), "חשוב שכל המשפחה תגיע" (לגבי זה – אני לחלוטין מסכימה, וכולם כאמור מוזמנים להגיע.). יותר משזה מתסכל, זה מעליב. אבל אני משערת שזה המחיר שצריך לשלם, ובכנות כשיצאתי מביתו של אותו קרוב משפחה שיקר לליבי, שאולי לא יגיע לחתונה שלי כי היא נערכת על פי דרכי ודרך בן זוגי ולא על פי דרכו של מוסד שאנחנו בלשון המעטה לא מאמינים בו, לרגע מאוד כואב אחד רציתי שזה יהיה הקרב של מישהו אחר.

אם היינו זוג של נוצריה ויהודי, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו זוג גברים או זוג נשים, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו גרושה וכהן. ממזר ויהודייה. אפילו "סתם" עולים חדשים, אולי מברית המועצות, שעושים להם בעיות. כל אותם זוגות שאין להם ברירה. וכך, כשהרגע הכואב והחלש הזה עבר דרכי וחלף, הבנתי שלנו יש ברירה, ודווקא בגלל זה הבחירה שלנו כל כך חשובה לי, וכל כך חשוב לי שנמשיך בדרך בה התחלנו. זו החתונה שלנו – זה טקס מאושר שכאמור, אני מרוצה ממנו עד מאוד. ואני ובן הזוג שלי נערוך אותו בצורה שמתאימה לנו, ולא לאנשים אחרים, ולא בלית ברירה, אלא כי זו הבחירה הנכונה עבורינו.

בנימה אופטימית זו, אני שולחת אתכם אל עוד פוסט של תומר פרסיקו. לגבי החתונה שלנו, אני אמשיך ואעדכן. ולכל המאורסים אי שם מחוץ לאינטרנט, אם אתם תוהים או מתלבטים – זכרו שזו החתונה שלכם, הבחירה שלכם. אם תמצאו את עצמכם נתקלים בשאלה "אז מה אכפת לכם?", אל תהססו לומר אם דווקא כן אכפת. אכפת זה חשוב. ואם, כמונו, הרבנות לא מתאימה לכם, ואתם רוצים משהו אחר – דעו שאתם לא לבד.