קול אישה

אני מתנצלת מראש על הנימה המבולבלת, אולי, בה הפוסט הזה כתוב. יכולתי לשלוח אותו להגהה, לקרוא אותו שוב ושוב ולנסח אותו מחדש. אבל למען האמת, אני לא כל כך מסוגלת. אז עמכם הסליחה. מקווה שהמסר שלי יעבור בכל זאת.

ניסיתי להבין, לאחרונה, מה שינה את דעתי לגבי המדינה שלנו. כלומר, מעולם לא חשבתי שהיא משהו, אבל מעולם לפני השנה לא חשבתי שיש סיכוי שבאמת ארצה לעבור מכאן, למקום אחר. יצא לי להיות לאחרונה באיזה אירוע, אני חושבת שהיה לילה. אולי היה קצת אלכוהול. כנראה שהיה כיף. פתאום הבנתי, דווקא מתוך הקלילות הזאת, מה גרם לי להתאכזב כל כך, מה פגע בי כל כך עד שהוא שינה את אחד מהדברים שחשבתי שלעולם לא ישתנו.

זה היה לפני שנה. ישראל חופשית חיפשה מתנדבות לסוע על קווי מהדרין, לבדוק מה קורה כשעושים את זה, לפני השימוע בבג"צ. ידיד הציע לי לבוא איתו והסכמתי, ומצאתי את עצמי על אוטובוס ליישוב לא ברור, באוטובוס דובר יידיש, חווה הצקות חוזרות ונשנות שדרשו שאעבור אחורה, לצד ויכוחים בין יושבי האוטובוס האם אני יכולה לשבת מקדימה או לא. זכור לי בעיקר המשפט "זו לא הצעה" שחזר ואמר אחד הגברים שרצה שאעבור אחורנית. זו לא הצעה. תעברי אחורה. זו לא הצעה.

היה לי קשה עם זה. מאוד. ירדנו בתחנה הראשונה של האוטובוס כי למרות שראיתי שהידיד לא מבין למה אני כל כך נסערת, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להישאר על האוטובוס הזה יותר. מצאנו את עצמנו בעיירת רפאים, כשמדי פעם עוברים אנשים ואומרים לנו ללכת. כי זה יישוב דתי. לא היינו צנועים מספיק, כנראה, על אף שהיה חורף והיינו באיזור ירושלים – כלומר, מכוסים מכף רגל ועד ראש. רציתי לצעוק "אנחנו מתים לצאת מכאן, אנחנו רק צריכים שיעבור אוטובוס חזרה!" אבל לא אמרתי כלום. כשהאוטובוס הגיע עליתי מאחורה למרות שנתנו לנו לשבת איפה שרצינו, ורק כשהגענו לכניסה לעיר, לגשר המיתרים  המכוער שמתי לב שאני מצליחה לנשום שוב. כשהגעתי לדירה שלי התקשרתי לחברה, והתכוונתי לדבר איתה על המוסריות של כל העניין, ועל המשמעות שלו – כלומר, הרי באנו קצת כדי לחפש בעיות, נכון? עשינו פרובוקציה, לא? בכל מקרה אף חילוניה לא עוברת שם, אז זה בעצם מלכתחילה לא בסדר שהיינו שם. זו אשמתי, הרי. ובכל מקרה לא קרה כלום, ולא הייתה אלימות מילולית, אז מה זה משנה, בעצם? אבל במקום לומר לה את כל זה, כשאני בקושי  מצליחה להסביר לה מה קרה, התחלתי לבכות. גם עכשיו, כשאני נזכרת בכל העניין, אני נרעדת קצת. כתבתי על זה לפני שנה, וחשבתי לקרוא מה שכתבתי אז בשביל להיזכר ולצטט אולי, ופשוט לא יכולתי. עד עכשיו אני לא יכולה. גם את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב שבוע, ורק היום, עקב עצבים נוספים, הצלחתי לאזור את האומץ.

כי זה היה מפחיד. וכי יש לא מעט אוטובוסים כאלה שגם באמת מובילים לאנשהו. וכי זה היה מפחיד, וזו הייתה הטרדה מינית. אין לזה מילה אחרת. ואכן, זה החזיר לי לתודעה את כל אותם מקרים, בין אם בילדות ובין אם מאוחר יותר, כל אותן סמטאות חשוכות והליכות מבוהלות לבד הביתה. הרגשתי, שוב, כמו ילדה קטנה ומבוהלת. מיליתי את הדיווח ל"ירושלים חופשית" כמיטב יכולתי. לא ממש הצלחתי לכתוב שם מה עבר עליי. קיוויתי שזה יספיק.

ואז, זמן מה אחר כך, יצאה פסיקת בג"צ. חלק מהדיווחים היו כביכול מעמדת ניצחון. חלקם לא. בסופו של דבר, זה הרגיש כאילו דבר לא נעשה. אלימות תמנע על ידי הנהג, קווי מהדרין מרצון בלבד. או שלא. לכו תתהו האם אלימות מילולית נחשבת בעיני אותו נהג והאם אכפת לו. לא חסרו מקרים, עוד מאז, ואנשים שטענו שאין אלימות כלל, שלא התקבלו דיווחים. שהן רוצות את זה, בעצם, כל אותן נשים שמוגלות לאחוריי האוטובוס, לעיתים בצפיפות, לעיתים לבד עם המון ילדים.

האימה שחשתי, שלא הצלחתי להסביר לגברים רבים מאז (ויסלחו לי הגברים הקוראים, זו ממש לא הכללה בסגנון "גבר לא יבין זאת", זה פשוט הניסיון הספציפי שלי, במקרה זה), נראה שהייתה לחינם. כל אישה וכתבה שהייתה מאז, על מקרה של קווי מהדרין, צרמה לי. הרגשתי שאותו לילה סיוטי היה לשווא. ואלים יודעים מה חוו נשים אחרות. ליבי נשבר, ואז שוב, כל כתבה מחדש.

וזה הולך ומחמיר. זה הולך ומחמיר בתמונות קניונים מטושטשות, בחברות פרסום שמצלמות נעליים ולא פנים, בחיילות שלא יכולות לרקוד מחוץ למתחם מוגדר, בגיבוי של כל העניין מצד מפקדים. זה כבר לא הוניגמן בירושלים, זה גם פרוייקטים לתיכונים בתל אביב.

והיום, הו היום. מסתבר שגם אני תמימה. מסתבר שעדיין האמנתי, למרות הייאוש, במשהו. מסתבר שגם אני עוד יכולה להתאכזב. כי עכשיו זה הגיע גם לאדי. גם לפרוייקט שבסיסו כל כך חיובי, וכל כך לא מפלה, לכאורה. גם בו אין מקום לנשים. ההתנצלות הפתטית של אדי בפייסבוק תירצה את העניין בכך שהם חשבו שזה רק בירושלים ובני ברק, ושהם רק הולכים אחר הוראות חברת הפרסום שלהם. בואו נירתם לעניין חשוב, הם אומרים, ונשכח מכל העניין. סליחה.

סליחה זה לא מספיק. טאטוא מתחת לשטיח זה נורא. לעשות את זה במסווה של הירתמות לפעילות חשובה זה מביש ודוחה. אדי היו צריכים לפטר את חברת הפרסום שלהם. הדרת נשים היא דבר פסול, בין אם היא בירושלים ובין אם היא בתל אביב.

כשישראל חופשית רצו להפגין על חסימת הרחובות לנשים, לא הלכתי כי פחדתי. א' אמר שהוא לא חושב שתהיה אלימות, אבל הם נתקלו, כפי שחששתי, בהתנגדות אלימה וביידוי אבנים, למרות שלכאורה החג נגמר וההפרדה בכלל הסתיימה. ביום שישי בשבוע הבא יתקיים "נשים שרות". למאה שערים אני לא מעזה להיכנס, ואפילו מעבר באוטובוס שם גורם לי לאי נעימות, אבל לגשר המיתרים אלך גם אלך, ואשיר על אפם ועל חמתם של אלו שחושבים שאישה, פני אישה, קול אישה או עצם קיומה, מהווים סוג של פרובוקציה לא ברורה. אני מציעה לכולכם ולכולכן לעשות כמוני, אם לא בירושלים אז בערים הנוספות בהם האירוע מתקיים. אם לא תכננתם ללכת, אם חשבתם שזה לא הכרחי, אם לא הכרתם את האירוע, חשבו שוב. זו לא ירושלים. זו לא בני ברק. זה סרטן. זה שתיל של עץ באובב, ואנחנו לא עוקרים אותו מספיק מהר. אז רגע לפני שאני מרגישה שכל התקווה עוזבת אותי, אני הולכת לשיר. ממליצה לכולכם לשיר גם כן.

כבד ברכבת הקלה

"בגלל שזה בחינם," סח לי גבר משועמם בדקות הארוכות בהם אנו יושבים ברכבת ומחכים להגיע למחוז חפצנו "כל החרדים והערבים נוסעים ברכבת." מולנו משחקות כמה ילדות ערביות בחלל הריק בקרון. לא יודעת לגבי נושא התשלום אבל בהחלט יש הרבה חרדים וערבים ברכבת. היא נוסעת לאיטה, זוחלת יותר מנוסעת. עוצרת הרבה יותר מדי פעמים ברמזורים בצמתים ללא תנועה. כמה אנשים צוחקים על הקריינות בערבית. כשהקריין מגיע ל"שייח ג'ראח" הם חושבים שזה תרגום. בשנה שעברה היה לי שיעור שם, צילום תיעודי. דיברנו עם האנשים, הסתובבנו וצילמנו. אני נזכרת בפאנאטים היהודים, שהתיישבו שם כמעין כח נגד, צועקים עלינו, הסטודנטים, וצמרמורת עוברת בי (הם, אגב, לא הסכימו לנהל איתנו שום סוג של דיאלוג. רק צעקו מדי פעם).

חרדי בשייח ג'ראח

מאוחר יותר באותו היום אני שוב נוסעת ברכבת. איטית איטית אבל נוחה וממש קרובה לעבודה. קבוצה של צעירים ערבים מתווכחת בקולניות עם קבוצת צעירות, יהודיות כפי הנראה, קולניות לא פחות מהם וכנראה שאף יותר. זה מתחיל להגיע לטונים מאוד גבוהים ולמילים מאוד לא נעימות עד שהרכבת מגיעה לתחנה שלהן והן יורדות.

"תמיד צריך לכבד אישה," סח בחור דתי לאחד הצעירים הערבים.

"אני מכבד את מי שמכבד אותי" הוא עונה לו, ופונה לחברו "ידעתי על ההתחלה שהיא גזענית". הם ממשיכים לדבר על זה, נראים מעט נסערים. הם טוענים שהבחורות התחילו להתווכח איתם רק משום שהם דיברו ערבית ברכבת. עכשיו, אני שמה לב, הם מדברים עברית.

"אולי דיברתם בקול רם," מציע נוסע רכבת אחד. "כולם מדברים כאן בקול רם" עונה לו נוסע רכבת אחר, די בצדק. מתנהלת שיחה רדודה כלשהי בין יושבי הרכבת השונים לבין קבוצת הצעירים. משהו צורם לי מעט, ואני תוהה האם אני שומעת התנשאות. האם הנימה הזאת, של מבוגרים שמדברים לילדים, ממשית בשיחה או שמא היא בדמיוני בלבד. ואם ממשית, האם היא מפאת גילם של הצעירים או מהמבטא הבולט שלהם.

אני חוזרת לחשוב על עניין השפה. כשהייתי בחטיבת הביניים, בשנה בה היינו אמורים להתחיל ללמוד שפה זרה, בית הספר שלי החליט לאפשר לימודי ערבית בלבד, וביטל את אפשרות הבחירה בצרפתית כפי שהיה נהוג עד אז. אני לא ממש יודעת למה. מאחר ורוב התלמידות (למדתי בחטיבה-תיכון דתיים, לבנות בלבד) לא ממש אהבו לימודי ערבית, הן פנו למנהל ואמרו שהן מסרבות ללמוד את שפת אויבינו, או ניסוח כלשהו מעין זה. המנהל הסכים, ושיעור ערבית הפך רשות, וכאלטרנטיבה הומצאו שיעורים הזויים כמו "דמיון מודרך". סיימתי התיכון בלי שפה שלישית. לא צרפתית – שפת משפחתי ששכחתי בילדותי – ולא ערבית – אחת מהשפות הרשמיות בישראל.

כשמדברים לידי שפה שאני לא מבינה, זה מלחיץ אותי. אני לא יודעת אם זה כי אני נוירוטית בכללי, או בגלל שזה פשוט לא כיף. אחרי הכל, תקשורת שלמה עוברת ממש לידי, ואני לחלוטין מנותקת ממנה, בעל כורחי, וזה מפריע לי מאוד – גם אם אם הייתי מבינה את השיחות השונות הן לא היו מעניינות אותי כלל. זה לא רק ערבית, זו כל שפה. אבל לערבית יש כל כך הרבה קונוטציות שליליות שאני באמת יכולה להבין למה קבוצת נערות יפתחו מזה עימות. לא היה קשה לי להאמין להנחתו של הצעיר שמשם התחיל כל העניין.

נניח וזה אכן היה הטריגר. לו קבוצת הנערות האלו היו יודעות ערבית, אולי הן היו מאוימות פחות מהשפה הזאת. אולי זה לא היה מפריע להן. הריב היה נמנע ושלום ושלווה היו שוררים ברכבת באותם צהריים (גם אם, אחרי שנים בהן הקמתה חירבה את העיר, היא עדיין הייתה מגיעה באיחור משווע). אבל מדובר במשהו עמוק יותר מזה. בעיניי, אותו נושא השפה הוא שגרם לנימה המתנשאת של שוכני הרכבת – על אף שהצעירים דיברו עברית טובה כמו כל צעיר יהודי.

תכננתי לפרט את העניין, וגיליתי שממש עכשיו עשו זאת – כאן. אצטט רק אותו ציטוט שמובא בפוסט המקושר, מתוך דבריו של פרופסור ישעיהו תדמור:

"אם רצוננו בשלום, במובן הפשוט, האנושי, של המילה, אם רצוננו בחברה המקיימת ערכי שוויון וכבוד בין בני אדם ובין תרבויות בחברה בישראל, הבה נחליט על הכללת השפה הערבית כלימוד חובה בבית הספר במשך מספר שנות לימוד הדרוש להשגת שליטה סבירה בשפה – בדיבור ובקריאה."

אני נזכרת, שוב, בשייח ג'ראח. בתור מישהי שאז הגדירה את עצמה הרבה יותר ימינה במפה הפוליטית, היה לי (ולמספר אחרים בקורס) קשה, נפשית, להגיע לשם ולצלם. הגענו מעמדה מסוימת של כח. אפשר אפילו לטעון שבמידה מסוימת השתמשנו בהם – באותם תושבים ערבים. השתמשנו בהם בשביל הצילום. כן, הכל היה בתיאום איתם, הם קיבלו תמונות, הם קיבלו סוג של במה, בעיקר אם העבודות אכן יוצגו בפורמט רחב יותר. אבל בסופו של דבר, הגענו מעמדה "עליונה" יותר, ולו רק כי אנחנו בבירור היינו סטודנטים במצב טוב, מתעדים אנשים במצב פחות טוב עד גרוע לגמרי. קונוטציית "גן חיות" חזרה והפנתה אליי את אצבעה המאשימה, ומאחר וחלקנו פקפקנו (מי בתחילת הסמסטר ומי עד היום) בעצם זכותם של אותם תושבים להיות שם, לא יכולתי שלא להרגיש צבועה. עם הזמן, ככל שחקרתי ולמדתי את הנושא, הרגשתי יותר ויותר בנוח – אבל ברגע שלשם הדיאלוג היה צורך כמעט מובן מאליו לדבר בעברית או באנגלית, הפער הזה ביני לבין אלו שצילמתי הנציח את עצמו עוד יותר, בפרט כשלא כולם ידעו עברית או אנגלית ברמה מספקת לשיחה קולחת. אבל אם אז רציתי להיות מסוגלת לדבר עם האנשים שאני מצלמת, היום אני רוצה לכל הפחות להבין את האנשים שנוסעים איתי ברכבת לעבודה כל בוקר. אני לא יודעת אם אצליח ללמוד ערבית בשנים הקרובות, אבל אני בהחלט מסכימה עם דבריו של פרופסור תדמור, וגם אם לא אוכל ללמוד בעצמי, ראוי, נחוץ ואף הכרחי שלפחות צעירים ממני ילמדו שפה זו כחלק מלימודי החובה.

ילדה ערביה על רקע צילה של חנוכיית ענק שהוצבה מעל בית שפונה בשייח' ג'ראח

אקדמאים? לא בבית ספרינו.

בפעם הראשונה שאמא שלי הלכה לאסיפת הורים בחטיבת הביניים שלי, היא חזרה וסיפרה לי שהצוות הדגיש כמה הם מתייחסים לתלמידים מתקשים. היא סיפרה לי שהיא שאלה אותם אז "מה בנוגע לתלמידים המצטיינים?", ואני רציתי למות מבושה. כמה שנים מאוחר יותר התחלתי להדריך תלמידים מחוננים והבנתי כמה, בעצם, חשובה השאלה הזאת. לתלמידים מתקשים כמובן שחשוב וראוי לסייע, אך עבור תלמיד מחונן, חוויית הלימודים היא משעממת במקרה הטוב ובעייתית והלאה במקרה הרע, והתעלמות מהנושא היא בעייתית גם כן.

למזלינו, ישנן תוכניות שונות עבור תלמידים מחוננים ומצטיינים. השנים עברו, וחלק מהילדים שהדרכתי אז הצטרפו לפרוייקט מתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן, סיימו בגרות ברמה של חמש יחידות בכיתה י', וחלקם המשיכו בתוכנית הנ"ל ועובדים על תואר ראשון במתמטיקה. אחרים התחילו ללמוד באוניברסיטה באופן עצמאי. כמה מהם לומדים בבית ספר מסוים בשרון שלא אזכיר את שמו, והיום בבוקר, שבוע לאחר פתיחת שנת הלימודים, הם קיבלו מכתב שקובע שעליהם לבחור בקורסים אשר מתקיימים מעבר לשעות המערכת הרגילה ולנסות להיעדר מהלימודים הפורמליים מעט ככל האפשר. בעל פה, כך סיפר לי אחד התלמידים, נאמר להם שאסור להם להפסיד ולו שיעור בודד באופן קבוע. עבור כמה מהם ההשפעה היא רחבה אף יותר מחוסר היכולת לקחת קורסים השנה – שכן אם לא יעמדו במכסה של 50% מהנקודות לתואר ראשון לפני תאריך הגיוס שלהם, הם ייאלצו להפסיק את לימודיהם למשך כל שירותם הצבאי ללא אפשרות של דחיית שירות למטרת סיום התואר. חשוב לציין שהמהלך נעשה ללא תיאום מראש וללא התחשבות, למשל, בתלמידי כיתות י"ב שכבר לומדים לתואר שנה ואף יותר.

אוניברסיטת תל אביב. לא על חשבון נוכחות בלימודים הפורמליים. (התמונה מוויקיפדיה)

כבר לפני שנתיים הופיעה הכתבה הזאת, שמציגה את הסטודנטית הכי צעירה בארץ דאז, שהייתה בת 15. בכתבה היא מספרת שהכשילו אותה בשיעורים עקב העדרויות, למרות ציוניה הגבוהים. לאף אחד, כך נראה, לא אכפת היה שהיא נעדרת מהם כדי להצטיין בטכניון. בכתבה מצוין שהיא הרגישה תחומה ומוגבלת בלימודים הרגילים, וכשהתקבלה לתוכנית המצטיינים של הטכניון פשוט עזבה אותם. עכשיו זה מגיע לשיא חדש בו לימודים אקדמאיים בנוסף ללימודים "רגילים" הם למעשה אסורים – שכן מעטים מאוד הקורסים המתאימים למערכת השעות של התיכונים.

נשאלת השאלה, מה יעשו אותם תלמידים שנקלעו למצב הבעייתי הזה.

ש', תלמיד כיתה י"ב שלומד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא מתרגש. "בחרתי את הקורסים תוך התחשבות במערכת, אבל אסור לי לקחת שום דבר שעולה על ביה"ס. בסופו של דבר בחרתי שלושה קורסים שההשפעה הסופית שלהם היא שאני מפסיד שיעור אחד שאני יכול להשלים די בקלות, וכמה דקות של הסטוריה". הוא אינו חושש מכך שלא יגישו אותו לבגרויות – הוא חושד שבית הספר לא ירצה לסכן את אחוזי ההגשה לבגרות הגבוהים שלו.

אצל ד' לעומת זאת המצב קצת יותר בעייתי – הוא עושה תואר דו-חוגי במתמטיקה ופיזיקה, ומתכנן, אם כל האפשרויות האחרות ייחסמו עבורו, לעבור למסגרת אקסטרנית. במקרה שלו, מדובר בשעות רבות של היעדרות מבית הספר ולכן הוא אומר שדווקא לא היה מתרעם אם לא היו מאשרים ספציפית לו להחסיר לימודים ואומר שגם במקרה כזה היה שוקל לעבור למסגרת אקסטרנית "לי זה הורס שנה וחצי של עבודה קשה יותר, אבל הייתי מבין אם לי, באופן לא גורף, לא היו מאשרים את ההעדרויות" הוא מסביר, "האחרים מפסידים שעתיים אזרחות ושעה ספורט בסה"כ וזה הורס להם שנה וחצי של עבודה קשה כי הם במסלול בו הם צריכים להשלים חצי תואר לפני צבא בשביל דחיית שירות"

בניין המחלקות למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן. חכה ארבע שנים ותחזור. (התמונה מוויקיפדיה)

בניסיון להבין טוב יותר את ההשלכות השונות של לימודים לתואר ראשון, בשילוב עם הלימודים בתיכון, דיברתי עם נ', בן 24, שנמצא עכשיו באמצע תואר שני במתמטיקה. גם הוא התחיל את התואר לפני הצבא. בנושא החיסור מהלימודים הוא אמר:

"בואי נתחיל מהשורה התחתונה: ממוצע הבגרויות שלי מאוד גבוה. לא הרגשתי שאני לא מחובר לשיעורים. הייתי צריך לעבוד קצת בשביל להשלים את החומר, אבל הסתדרתי עם זה לגמרי ובאופן עקרוני ברור לי שלמדתי באוניברסיטה הרבה יותר מאשר שהייתי יכול ללמוד בתיכון, והדברים שלמדתי שם היו הרבה יותר חשובים. רוב האנשים שמתחילים ללמוד באוניברסיטה בגיל צעיר ממילא לא מפיקים שום דבר מהלימודים בתיכון, ורוב האנשים הבאמת מוכשרים מתחילים ללמוד בגיל מוקדם. לשים להם מקלות בגלגלים זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. לשיעורי פיזיקה, למשל, בקושי הופעתי. קיבלתי 98 בבגרות, ואני לא מרגיש שחסר לי איזה ידע מהותי"

נ' דווקא לא הגיע למכסה הדרושה על מנת לקבל דחיית שירות. כששאלתי אותו האם הדבר פגע בתואר שלו, הוא ענה "זה בטוח לא עזר. זה מוציא אותך מהרצף של הלימודים ואז להיכנס לזה מחדש זה קשה. אין לי ספק שהייתי מתמטיקאי יותר טוב לפני שהתגייסתי מאשר אחרי". למעשה, לאלו מהתלמידים שבנו על דחיית השירות הזאת ועמלו שנה ויותר על צבירת הנקודות הדרושות, אפשר לומר שהחוק החדש מקפיא את התואר בשלוש עד ארבע שנים.

החלטת בית הספר תמוהה בעיניי. האם מדובר בדרך לצמצם מלגות של אגף המחוננים של משרד החינוך? חוסר רצון להתמודד עם חוסר הסדירויות שתלמידים אלו גורמים במערכת, או חוסר רצון להפגין יחס מיוחד, לבחון מקרים בודדים? אין לדעת. בפועל נראה שקיים סיכוי שבמידה והדבר אכן ייאכף, תלמידים מצטיינים פשוט יעזבו את בית הספר, בין אם לבית ספר אחר או למסגרת אקסטרנית. כלומר, בית הספר, במודע או שלא במודע, מעודד תלמידים מצטיינים לעזוב את שורותיו. זה אבסורדי בעיניי. בינתיים אמנם מדובר בבית ספר אחד ככל שידוע לי, אבל אחד התלמידים ציין שטענו בפניהם שמדובר בהוראה שמגיעה ממשרד החינוך עצמו והבשורה עתידה להגיע גם לבתי ספר אחרים. בבית הספר הנ"ל אמנם יש פעילויות ומסגרות נוספות לתלמידים מחוננים, אך בבתי ספר אחרים ייתכן ומהלך כזה פשוט יכבול את התלמידים למסגרת בית ספרית סטנדרטית, לא מאתגרת ולא מתאימה כלל לצרכיהם. נראה שהגישה הרווחת במערכת החינוך היא להציב במערכת חסם תחתון להישגים ולשאוף לכך שכל התלמידים יעברו אותו. נדיר הרבה יותר לשמוע על דרכי סיוע לאותם ילדים שהחסם ההוא הרחק הרחק מאחוריהם. אני יכולה רק לקוות שהתופעה דווקא לא תתפשט הלאה, ושהתלמידים האלו ימצאו, בעצמם לצערי, דרכים להתמודד עם רוע הגזרה.

נ.ב

כפי שאולי שמתם לב יש לוגו חביב וחדש לבלוג. תודה רבה לנורית קרני על האיור. צבעתי בצבעים עליזים. משהו צריך להיות שמח גם כשהפוסטים לא כל כך…

אמזונה, דרגה 24

כאשר פתחתי את הבלוג הזה וכתבתי את הפוסט הקודם לא חשבתי שאמצא את עצמי נכנסת לכל עניין הקורסים לעזרה במציאת זוגיות ובטח שלא כותבת עליו שוב כל כך מהר. עם זאת, מצאתי את עצמי, דרך טוקבקיסט זועם לאחת הכתבות שענתה לסטס מביטה באתר דומה לנשים, "פרוייקט פרינסס" שמו (מה הקטע הזה עם היבריש, לכל הרוחות? נגמרה לכם העברית?)

אני מבינה עכשיו שהייתי תמימה כאשר חשבתי שעניין המרכזים והסדנאות הנוראיות הוא נחלתו של המין הגברי בלבד. אמנם, גם את הקורס הזה מנהלת אישה שהתחילה את דרכה בכתיבה לגברים, אבל התכנים בו לא היוו את האלטרנטיבה הנשית שאולי הייתי יכולה לקוות לה.

כמו הכתבה של סטס, גם הראיון עם שרון, בעלת האתר (הצפייה באחריותכם…) וגם האתר עצמו מציג מספר אלמנטים שנשמעים הגיוניים מאוד בהתחלה, כמו למשל סינון מוצלח של גברים, כבוד, טיפוח עצמי ועוד. אבל כמו בכתבה של סטס, גם כאן ככל שקראתי יותר כך נהייתי יותר מוטרדת. צפיתי בווידאו, וככל שהדקות חלפו הוטרדתי יותר ויותר כשהתחלתי להבין את הקווים לדמותה של הפרינסס – מושכת הגברים ומשיגת הזוגיות המקצועית, דמות שהורכבה, כך נטען, אחרי מחקר ארוך ומעמיק שכלל אלפי נשים וגברים.

הפרינסס, כך ניתן ללמוד מראיון של מנהלת הקורס באינטרנט, היא אישה שמתנהגת באופן רך ועדין שכזה, שמעודד את נשיותה. היא לעולם לא תהיה אגרסיבית, היא תבחר את בן זוגה מתוך שלל מחזריה (שכן אם תנהג נכון יהיו לה המון כאלו בכל רגע נתון), היא לא תתחיל בעצמה עם גבר וכשהוא יתחיל איתה היא תעביר אותו שורת מבחנים כדי לבדוק אם הוא ראוי לה. כשהיא מעורבת בקשר רומנטי, היא תפעל על מנת לעודד את גבריותו של בן זוגה. כמובן, גם הגבריות וגם הנשיות הנ"ל מוסברים במידה כזו או אחרת באתר, בין השאר ברמה הביולוגית – למשל, בהצהרה שנשים נועדו להיות פסיביות במערכות יחסים, ואילו גברים נועדו להיות היוזמים. מול הפרינסס עומדת האמזונה, אותה אישה אגרסיבית שעשויה לאיים על גברים. בווידאו האמזונה מתוארת כבעייתית, אבל לאו דווקא משהו שצריך להימנע ממנו (דבר שיופרך בהמשך). שרון, המנהלת, מחליקה הלוך ושוב בין ההווה לימי הביניים, ומדברת על הצורה בה מחנכים נשים להיות אמזונות – בקולנוע יש את "וונדר וומן", "זינה מלכת המדבר" (הטעות במקור) ואת לארה קרופט – דעתניות, יודעות מה הן רוצות, מנהלות, מגיבות. תכונות גבריות והרי "גבר רוצה להרגיש עם אישה ולא עם עוד גבר" – והנה הכנסנו מעט נגיעות הומופוביות כדי שגם הגבר לא יפקפק בזה, חס וחלילה.

פרינסס אמיתית, שדווקא לא הייתה בקטע של להישאר בארמון (אתעלם לרגע מהבעייתיות של סרטי דיסני כדוגמה למערכות יחסים, נשיות, וזוגיות...). התמונה לקוחה מוויקיפדיה.

עליי להודות בחלק העצוב באמת – למרות שאני בזוגיות, למרות שהבנתי שמשהו במה שהיא אומרת מאוד מציק לי, לא יכולתי שלא לחשוב שיש משהו במה שהיא אומרת. הרי, יש שם ביולוגיה, וכאלה! אם הייתי, נניח, קוראת את האתר הזה לפני שנה, אני לא בטוחה שלא הייתי מתפתה לחפש את הספר הזה בספרייה או משהו כזה. כשהיא התחילה לדבר על האמזונה התחלתי להתערער, אבל מאחר ואני אישית מעולם לא הייתי הטיפוס היוזם זה רק הטריד אותי אבל פחות דיבר אליי. האמת, אם לא הייתי ממשיכה לצפות בראיון הנ"ל והיא לא הייתה מתחילה לדבר בו על אוכל, מה שנתן לי את הסטירה המטפורית החזקה ביותר, כנראה שהייתי נעה בין חוסר נוחות לתהיית "האם זה מה שעשיתי לא נכון" לשארית היום: (שלושת הנקודות מובאות לקיצור)

"את יושבת עם גבר בדייט, הוא בחר מסעדה, אתם יושבים בשולחן טוב – פרגני לו. אל תוציאי את הארנק. הוא הזמין את עצמך או שאת הזמנת את עצמך?

אם את יושבת וטוחנת סטייק… אז את לא בסדר תהיי צנועה ותזמיני הרבה פחות ממה שהוא הזמין. הוא לא צריך לקחת משכנתא… הפרינסס היא גם פרטנרית."

עכשיו, אפשר לנאום לי על נשיות ועל גבריות, על עוצמה ועל המון דברים אחרים. אבל *אף אחד* לא יגיד לי מה אני יכולה לאכול ומה לא. עצבים מילאו אותי. נזכרתי בפעם שיצאתי עם מישהי שלא אהבה אוכל וזכרתי כמה לא סקסי בעליל זה היה. לא אסכים לשחק תפקיד שבו אני לא אוהבת אוכל כשבמציאות אני כן. קל וחומר, לא אסכים להרעיב את עצמי כל פעם שאני יוצאת עם גבר למסעדה… קיטרתי לאינטרנט. חשבתי ששוחררתי מהאתר הזה, המשכתי לקרוא בחמת זעם במטרה לקטול אותו כאן היום.

או לפחות, כך חשבתי. אבל אז התעייפתי ומצאתי את עצמי מתקשרת ל-א', ושואלת אותו אם מפריע לו כשאני אוכלת יותר ממנו כשאנחנו יוצאים. לא ממש במפתיע, הוא אמר שהוא בכלל לא שם לב וסובר שאף גבר אחר לא שם לב אם הדייט שלו אוכלת יותר ממנו. הודיתי בפני עצמי שכל האתר והקורס הזה דוקרים לי אי שם, משחקים לי על חוסר הביטחון. זה עצוב. זה כנראה טוב למכירות, אבל זה עצוב.

יש מספר דוגמאות נוספות לכמה נוראיים התכנים שם – המראיינת מספרת שבעבר, היא לא הייתה בוכה ליד גברים ולמעשה התחתנה עם הגבר הראשון שלידו בכתה, ושרון אומרת שזה ברור לגמרי, שהוא הרי הצליח להביא אותה לטבע הנשי האמיתי שלה. כנראה שלהיות נשית זה לבכות. אין לזה קשר עם הביטחון שהיא הרגישה במערכות היחסים האחרות שלה. גברים, כמובן, אינם בוכים. כמו כן, באתר שרון עונה לאישה ששואלת מדוע נפגעה כל כך מבחור ששכבה איתו ולא היה מעוניין בקשר לאחר מכן. זה ברור, עונה לה שרון, ומסבירה שנשים שאינן נפגעות כנראה או שלא ראו פוטנציאל זוגי מלכתחילה בבחור, או שהן מחוברות מאוד לצד הגברי שלהן. היא מדגישה, לסיכום – זה תגובה ביולוגית טבעית של נשים אחרי סקס, חשוב להתאפק כמה שיותר.

מצד אחד, היא מדברת בביקורתיות על כך שגברים סובלים מדמוניזציה שמציגה אותם כרוצים סקס בלבד, ומצד שני היא עצמה שולחת נשים למתוח ולדחות את האינטימיות הפיזית עד הרגע האחרון, שכן הוא עשוי לנטוש מיד אחר כך והן – עשויות להיפגע. בכלל, יש הרבה סתירות בתכנים – לגברים יש את ה"בייבמאסטר" (אני מנסה להניח את ידי על הספר לגברים כדי לבחון אותו לעומק) ולנשים את "פרינסס". רק אני רואה את הבעייתיות המינוחית?

אמזונה? לא בסדר. אולי כדאי שתתנצלי על זה קצת ותחזרי למטבח.

ה"חוקים" בעולם הדייטים עדיין, כביכול, נוטים לטובת הנשים, ואתרים כמו זה של פרינסס משחקים על העובדה הזאת, כי הם יכולים. אבל בפורומים של האתר מתגלה הכאב האמיתי שמעבר לקורסים – נשים אולי משיגות זוגיות או פוטנציאליים, אבל אין להן מושג מה לעשות איתה. אישה אחת תוהה בתסכול, אחרי קשר שנגמר, "האם הייתי אמזונה מדי?" ובכך מאשרת את העובדה שלהיות אמזונה זה רע, לא רק משהו שגברים עשויים לא לאהוב. אישה אחרת מדברת על גבר שבעוונותיו שיתף אותה בתלאות מעבר הדירה שלו ובכך שכאבה לו הבטן מספר ימים לאחר מכן, זאת תחת הכותרת "גבר שבוכה", ותוהה אם היא צריכה לחתוך איתו את הקשר. עוד ועוד עולים נושאים של "מבחנים" שמעבירים בהם את הגברים (מבלי שהם ישימו לב כמובן, חשוב להיות נחמדה), של נושא דחיית הסקס (גם אם את רוצה סטוץ), תהיות האם הגבר מתנהג כאילו הן ה"וואו" שלו (הטעם שלו, הטיפוס שלו – מתוך הלקסיקון הפרינססי) והרבה התנצלויות מנשים שמרגישות שהן עשו משהו לא בסדר ורוצות לדעת מה לעשות עכשיו. אני משערת שגם להתנצל זה נשי ענוג ומה שזה לא יהיה. כל העניין משחק מאוד יפה על החששות הכלליות של נשים והפורום כולו מהווה תרבית נהדרת לחששות האלו, וכמובן יוצר המון מקום לעוד המלצה לעוד סדנה, לעוד ספר.

אני מוצאת את עצמי, שוב, בבעייה. כי כאמור, בדידות מכה כמעט בכולם, ופתרונות אין. אבל התכנים שם כל כך שגויים בעיניי, כל כך ארכאיים, שזה כואב. שרון מספרת בווידאו שהיא רוצה להטמיע את התכנים שלה במשרד החינוך ואני מזדעזעת. אבל גם מרגישה קצת חוסר אונים משום שהבעיה האמיתית היא שאין לי אלטרנטיבה לכתוב לקורסים האלו, בעודני מסיימת את הפוסט הזה.

אין לי הרבה להציע מלבד מעט רעיונות – הייתי רוצה לומר שבסופו של יום מדובר בעניין של פתיחות- אם המשחקים יהיו יותר גלויים, וכל איש ואישה יוכלו לפעול יותר על פי צו ליבם ופחות על פי צו החברה. אני לא בטוחה שזה יהווה שוני מהותי בהתנהגות – שכן גברים ונשים שונים אלו מאלו ואני בטוחה שנורמות ההתנהגות המשוייכות לגברים ונשים מגיעות ממקום אמיתי כלשהו במקורן. אבל יהיו יותר אפשרויות פתוחות – כאן אולי נכנס עניין השוויון. מתן אפשרות לנשים להתנהג בצורה שנחשבת יותר "גברית" אך גם מתן אפשרות מקבילה לגברים להתנהג בצורה שנחשבת יותר "נשית".

ואז אני חושבת לעצמי, האם באמת הייתי רוצה שוויון מלא בין נשים לגברים? ביני לבין עצמי, קצת קשה לי לענות. אם לא הייתי בזוגיות, האם הייתי רוצה שלא יציעו לשלם עליי בדייטים ראשונים? כנראה שלא. כי נחמד לי שמשלמים עליי. כי התרגלתי שזה מראה על השקעה מסוימת שנתפסת ככמעט הכרחית. לא הייתי פוסלת על זה מישהו שאני מחבבת, אבל אני מודה שזה היה צורם לי. כיום גם נחמד לי לשלם מדי פעם, ובשוטף אני רגילה להתחלק בחשבון. זאת אולי נורמה, אבל כמובן שזו אינה נורמה שוויונית.

השינוי צריך לבוא משני הצדדים, ואני ושאר בנות מיני צריכות לחשוב בנפרד ו/או ביחד איזה שינוי רצוי כאן, בדיוק. מה נחוץ ומה לא. אל תחשבו, נשים יקרות, שהאתר שהבאתי בפוסט זה טוב במשהו מזה של סטס וחבריו – הדבר העיקרי אם לא היחיד שמבדיל אותו לטובה הוא העובדה שהוא לא מעודד במישרין או בעקיפין הטרדה מינית, אבל לא חסרים בו מימדים אחרים של השפלה – הן של נשים והן של גברים. והרי זה לא משחק שנגמר בטבעת או בטקס מרשים, הוא ממשיך לאורכן של כל מערכות היחסים ההטרוסקסואליות.

אני כאמור במערכת יחסים, ואולי זה יישמע קצת ריק מתוכן, אבל אני מרגישה שמתוך כל הדבר הזה, התהיות וחוסר האונים, צריך לצאת משהו אקטיבי יותר. אז אני להלן מתחייבת בפני עצמי, הקוראים והאינטרנט שבמידה ויהיו לי דייטים ראשונים נוספים לא אתן לגבר לשלם בהם עליי, גם אם הוא ממש, ממש ירצה. היו בעבר פעמים שהתווכחתי על זה עם גברים, אז אני יודעת שזה עשוי להיות מביך לעיתים, אבל לא משנה. אם למישהו יש רעיונות נוספים, אשמח לשמוע. אם יש דרך לגרום לשינוי, בעיניי היא להתחיל בקטן – אני כפי הנראה אמשיך ואחבב מחוות ג'נטלמניות. ואני בטוחה שיש גברים שיאהבו לבצע אותם. אבל אם אני אסרב שישלמו עליי באותו דייט ראשון ואבין את מה שגרם לי להחליט כך ואם עוד נשים (גם גברים, כמובן, אם כי זה יותר קשה) יעשו כמוני, אולי מתישהו זה יהיה בסדר גם לנשים וגם לגברים – ונוכל לקלף עוד שכבה קטנה מהמשחק הזה.

איך להתחיל אם בחורות

אז, ynet הלכו על עוד פרובוקציה ( שכן תכלס רוב הכותרות של ynet הם לא הרבה מעבר לפרובוקציה, אז זה לא שהופתעתי) ונתנו לסטס סגין, שהתוודעתי אליו בעבר עקב תמיכתו במרכז לאמנות הפיתוי אחרי אותה פרשייה מלפני שנה (בקצרה: חניך במכון בו "מלמדים" איך להתחיל עם בחורות מספר בפורום בהתלהבות על אונס תיירת וכולם מריעים לו, שלל אנשים מגלים ומזדעזעים), טור אישי.

צעד מצוין של טמקא (להלן ynet בעברית…). מצד אחד, אנחנו אמורים להאמין או לפחות לחשוד שאין קשר לכאורה בין הבאז של אותה פרשה ומצד שני הנטייה האוטומטית, לאחר קריאת הכתבה הראשונה (אליה לא אשים לינק כי איכס וכי אני לא רוצה לכוון אליהם אף אחד) היא לכתוב טוקבקים זועמים והפניות. טוקבקים זועמים זה רייטינג. רייטינג זה כסף. טמקא מרוויחים, סטס סגין מרוויח, אנשים עצבניים זוכים להוציא את עצביהם באינטרנט (טוב, זה לא ממש רווח אבל לפחות יש להם מה לעשות ואני משערת שחלקם אוהבים את זה). האנשים העיקריים שלא מרוויחים הם למעשה אותם בחורים שיגגלו את כותרת הפוסט הזו באינטרנט, האינטרנט יוביל אותם בדרכים שונות ולבסוף יש סיכוי סביר שהם יימצאו את עצמם קוראים את התועבה הזאת. מי שלא מרוויח הם הבחורים האלו והבחורות שהם יתחילו איתן. הרי כמה פנינים מכתבתו של סטס, המתארת סבב חניכה במועדון נחשב.

"את עקרונות 'הגיים' אני צריך להעביר היום לטוני ולאריה. אני אמור לקחת שני גברים שרגילים להיות 'מנורת קיר', יענו גברים שרק עומדים בבר ובוהים בנשים, ולהפוך אותם ל"פליירים" (players) הכי מובילים במועדון. מה זה 'פלייר'? מה זאת אומרת, הרי זה ברור: פלייר זה אחד שמציית לעקרונות הגיים."

גברים, אל תהיו מנורות קיר.

תכלס, כמו הרבה נקודות בכתבה הזאת, סטס נותן כלים שאשכרה יעבדו – אל תהיו מנורות קיר… wallflowers… איזה ניסיון תרגום נוראי. זה משהו מוכר או שזו פשוט תאונת דרכים מילולית נוספת בטמקא? כל שילוב האנגלית-עברית הזה בטח עובד נהדר על לקוחות פוטנציאלים. אני משערת שהפסקה הזאת נשמעת טוב יותר באנגלית כי בעברית ברור שמשחק הוא קטע ילדותי ובאנגלית הכל נשמע מרשים יותר. אז הנה עצה אחת באנגלית גם כן – no pain, no gain – אם לא תנסו, כלום לא יקרה. הנה, צעד ראשון בלהתחיל עם בחורה. וואלה, יש משהו במה שהוא אומר. בהמשך הוא מתחיל למנות מספר כללי ברזל.

חוק מספר אחד של סטס – תהיה בטוח, תהיה כריזמטי ואנרגטי. חוק מספר 2 מתחיל ב"תהיה חיובי", אבל אז, יש עוד מילים, ואני לא רוצה לקרוא את זה יותר.

העניין הוא כזה – פיתוי זה אחלה. באמת. זה סקסי, וזה כיף להיות מושא פיתוי. אבל לא על זה סטס מדבר. סטס מדבר על צייד. על לזהות מטרה, ולצוד אותה. וכדי להבהיר את זה, אחרי המסרים החיוביים וההגיוניים מגיע משפט המחץ –

"התחלת עם מישהי והיא התעלמה ממך? תחייך, תעמיד פנים שזה לא קרה ופשוט תמשיך הלאה למטרה הבאה. למה אנחנו אומרים מטרה ולא אישה? פשוט מאוד כי חלק מחוקי הגיים קובעים שאתה צריך להתייחס להכל בתור משחק."

מטרה. למצולמת אין קשר לפוסט.

כאן טמונה הבעיה. הכתבה הזאת פונה לאנשים ומנסה להעביר להם פוטנציאל של העצמה, ביטחון ותקווה ובין משפט למשפט, מוחצת את ערכו של המין הנשי בעיני הקורא. וזה חבל. זה חבל מכמה סיבות ועיקרה היא שבסופו של דבר הרבה בחורים שיעשו את מה שסטס אומר להם לעשות יקבלו תוצאה שתהיה חיובית עבורם. אבל במקום להיות בטוחים בעצמם מול אישה, הם יהיו בטוחים בעצמם מול מטרה. אגב, שימו לב – סטס מדבר על לחייך ולהמשיך הלאה בעקבות בחורה שהתעלמה, לא שסירבה. אני לא רוצה לחשוב כמה פעמים בחורה צריכה לסרב כדי שאנשים כדוגמת אותו מגבב מילים דוחה יקבלו את סירובה. עיון קצר בתכני המרכז לאמנות הפיתוי מעלה את החשש שכנראה הרבה, הרבה פעמים, אם בכלל.

יכולתי להמשיך לצטט מהכתבה הזאת, אבל (זה מגעיל אותי יותר מדי, ובנוסף) אני רוצה לגעת במשהו יותר בעייתי. יש סיבה שמקומות מבחילים כמו המרכז לאמנות הפיתוי מצליחים למרות תכנים בעייתים (יותר מזה), וזו לא רק העובדה שקיימים גברים שלא ממש הולך להם. הסיבה היא שהשיטות שלהם, בהיעדר קיצוניות ופנאטיות יתר, עשויות לעבוד. וזה בגלל שבאופן מסוים אנחנו מעודדות את העניין שאישה היא היושבת בצד ומחכה שיתחילו איתה – אין שום שוויון בנושא הפיק-אפ על שלל גווניו בין נשים לגברים וזה פועל לרעת שני המינים. בעולם שלנו, אישה יושבת ומחכה בבר בעוד אי אלו בחורים ניגשים אליה. כל העוצמה, כל הפוטנציאל של אישה אקטיבית נוטה להיעלם וכל זאת במסווה של "קשה להשגה" או "שצריך לעבוד בשבילה". פעם זה היה שבע שנים אצל לבן, ועכשיו זה בתשלומי עתק לקורסי פיתוי שאם יש לך מזל יותירו אותך עם ביטחון עצמי ולא הרבה יותר מדי נזק מוחי. מבחינת נשים רבות, אם הגבר לא עושה את הצעד הראשון הוא לא רוצה את זה מספיק, מה ש"זה" אומר. אם  היא התחילה איתו, היא למעשה רודפת אחריו וזה משפיל. אם הוא כן מתחיל איתה, הוא צריך לזכות, לפתות, ולהשיג אותך – להראות שהוא ראוי או מספיק מעוניין. הדרך משם לתפיסה של ציד היא לא כזו מופרכת. הרי, אם האישה יושבת ומחכה איך אפשר לדעת אם היא רוצה אותך או לא עד שלא תנסה? ואם אתה נתקל בסירובים שוב ושוב, מה מפריע לך פשוט לעבור למטרה הבאה או לחלופין לחשוב שהיא פשוט בוחנת אותך ומשחקת אותה קשה להשגה?

אין לי תשובות לכל השאלות האלו (מלבד האחרונה, בה ברור לי שבעיקר בנושא ההסכמה התשובה לשאלה שלי צריכה להיות "לא זה לא"). אני מאוד מתאפקת שלא לכתוב על כל הדברים שגברים *לא* צריכים לעשות, כי בינתיים, בעודי תוהה על שלל השאלות, אני מנסה להיות פרודקטיבית ולחשוב איך *אני* יכולה לפעול בינתיים. איך נשים יכולות לפעול. הנה כמה מחשבות תועות.

• נשים צריכות להשתדל להיות ברורות. אני לא מתכוונת למצבים של הטרדות וכה – זה עולם אחר לגמרי. אני מדברת על מצב בו את מזהה שמישהו מתחיל איתך ואת עושה מה שאת רגילה לעשות – להיות נחמדה ומנומסת, ולנסות להתעלם מהעניין. הוא הרי יבין לבד. איכשהו. בטלפתיה.
• נשים צריכות להתרגל להתחיל עם גברים וליזום יותר באופן כללי – וגם נשים וגם גברים צריכים להתרגל לחשוב שזה בסדר. זה לא אומר שהיא נטפלת, זה לא אומר שהוא לא רוצה אותך, זה בטח לא אומר שאת משפילה את עצמך. אני מודה, אני במערכת יחסים זמן מה ועדיין קשה לי עם הקונספט הזה. לפעמים, כשאני מתחילה לחייג, אני חווה לפתע איזו דקירת אזהרה קטנה – למה את לא מחכה שהוא ייתקשר? שואל קול קטן ומעאפן בראשי. זה רק אינסטינקט, רק הרגל – וכשאני שמה לב אליו אני עוצרת ושואלת את עצמי בחומרה – הדר, WTF? אבל ההרגל הזה קיים, ואני אמשיך לשאול את השאלה הזאת ולנזוף בעצמי מנטלית עד שהוא ייעלם. בנוסף, כמו שאמרתי קודם, להיות מושא פיתוי זה כיף. למה שהגברים לא יהנו מזה גם? גם להיות הצד המפתה זה כיף ומרגש. למה שנשים לא יהנו מזה גם?
• נשים וגברים צריכים להכיר ולפעול לפי העובדה שנשים עשויות לרצות סקס גם. כמו שיש גברים שמחפשים סקס, יש נשים שמחפשות סקס. לא צריך להרגיש רע בלחפש קשר על בסיס סקס בלבד אם זה מה שאת באמת רוצה. לא כולם רוצים או צריכים מערכת יחסים זוגית (או אחרת) בשביל זה. זה לא אומר שאת שרמוטה. וגם – אם גבר לא מרגיש ככה – זה לא הופך אותו לנקבה. ואם אישה מכירה ומודה שהיא רוצה סקס – הרי שזה מפשט באופן מוצלח למדי את עניין ההסכמה או הבלבול הפוטנציאלי שיש לגביה. אם היא הייתה רוצה, הרי היא הייתה אומרת.
• נשים צריכות להכיר בערך העצמי שלהן – זה שגבר לא שם עלייך לא אומר שאת רוצה אותו. זה שהוא שם אותך בסוג של קיטוב שלילי לא אומר שאת צריכה להתחיל לחזר אחריו. שנים על שנים של סרטים וסדרות אמריקאיות מטופשות למדו אותנו שאהבה נהדרת יכולה להתפתח משנאה עזה. תכלס, ביום יום לא הייתי בונה על זה. בנוסף, גם אם כל מה שאת מחפשת זה סקס, סביר להניח שבחור שמתייחס אלייך רע יתייחס אלייך בהתאם גם במיטה – וזה, ובכן, די באסה.

בעיניי צריך לשאוף לכל אלו גם ללא סימן הזדהות או קבלה מהמין הגברי. בדיוק כמו שאישה חזקה עם קריירה מצליחה לא תרצה להפסיק לקדם את עצמה גם אם תזכה לתגובות צוננות מגברים, כך אסור לנו למנוע מעצמנו את הדברים הללו גם בהיעדר נוכחי של קבלה גברית גורפת.

למין הגברי יש יתרונות מסוימים בשטח. שנים של חברה פטריארכלית בה ישבנו במטבח או היינו כלי חברתי גרמה לנו להתחיל בברירת מחדל של ייצור חלוש וענוג. אני אומרת, fuck that. בסופו של יום, אי אפשר להאשים רק גברים ואי אפשר לקוות לשינוי חד צדדי שיבוא אלינו כרעם ורדרד ביום בהיר. צריך לחשוב גם מה אנחנו יכולות – וחשוב מכך, רוצות – לעשות. בעולם מושלם אי שם, בחורות ובחורים מתחילים זה עם זה ומקבלים סירובים זה מזה – ואף בחורה לא אומרת לחברתה שהיא צריכה להתנהג כלבה כדי שירצו אותה, ואף גבר לא אומר לחברו שהבחורה כלבה כי היא אמרה לו לא. מי שרוצה להתחיל עם גברים תעשה זאת, ומי שלא לא – וזה יהיה בסדר, כי ברמה *החברתית* נבין שכל הדרכים הללו לגיטימיות, כל עוד הן לא פוגעות באף אחד אחר.

אבל אם באמת הגעתם לפוסט הזה כי אתם רוצים להתחיל עם בחורות, אז:

א. יש סיכוי שאייתתם "עם" לא נכון…

ב. לכו לכאן, יש כאן כמה פוסטים מנשים של ממש. אני לא יכולה לומר בוודאות שהם יעילים, אבל לכל הפחות תדעו מה נשים אומרות. נשים, לא מטרות. אולי בסופו של דבר זה גם יהיה אפקטיבי. בתקווה, גם נשים יגרמו לדרכים האלו להיות אפקטיביות. ונחייה באושר ואושר, וכל הג'אז הזה.

נ.ב

הפוסט מתייחס למערכות יחסים הטרוסקסואליות, מסיבות ברורות אני חושבת. אין בכך לרמוז שיחסים שאינם הטרוסקסואלים אינם מגניבים וכו' וכו'.

נ.ב.ב

אה, כן, יש פה בלוג והוא חדש. ברוכים הבאים! הייתי צריכה לנסח הודעה ראשונה כזאת, אבל זה פשוט קרה קודם…

שלום עולם!

הבלוג מתחיל לו. לפעמים, בלוג אוכל, כיף ככל שיהיה, לא מהווה במה לכל מיני דברים שאני רוצה לכתוב ולדבר עליהם. אז, הנה עוד אחד.