להתחתן בלי הרבנות – החתונה שלנו

אז איך נראית חתונה בלי הרבנות? אמ;לק – פלוס מינוס כמו כל חתונה אחרת.

אז, לפני קצת פחות מחודש התחתנו, ורציתי לספר לכם איך היה. היה אפי. האחייניות שלנו היו מחופשות לפיות (ועוד בלי שביקשנו מאף אחד!), האוכל היה טעים (אם כי שנינו בקושי אכלנו) וסוכריות הגומי והיין זרמו כיין. אם התחתנתם בעבר זה אולי לא יפתיע אתכם שבכנות אני בקושי זוכרת מה היה שם, אבל זוכרת שהיה נפלא. מרגש. היו דמעות, צחוקים, פרצופים הזויים שעשיתי מרוב מבוכה והמצלמה תיעדה. החוויה כולה.

בשבועות שלפני החתונה הציעו לי לא לכתוב או "לעשות רעש" על החתונה. היו כל מיני מגעים מול חברי משפחה שבמקור אמרו שלא יגיעו לחתונה (שמי שעקב אחרי הבלוג או קרא את הכותרת של הרשומה יודע שהייתה חתונה בלי רבנות), ורציתי לתת לזה סיכוי. אני שמחה לומר שהמגעים הצליחו חלקית, ובאופן כללי מלבד כל חבריי הדתיים, שלא היה ספק שיבואו מלכתחילה, מרבית חברי המשפחה הדתיים שלי עשו מאמצים – חלק הביאו מתנה, חלק הגיעו לחלק מהטקס, חלק יצאו וחזרו אחרי החופה וחלק הביעו צער על זה שהם לא באים. לא, זה לא כולם, וזה לא אידאלי. ועדיין, זה לא רע.

בכל מקרה, מאחר והחתונה עברה ועלי הורדים שוקעים לאיטם, אני יכולה לענות לשאלה שנראה והעסיקה רבים וטובים וטובים פחות – אז איך נראית חתונה בלי הרבנות?

מעבר לאמ;לק בראשית הפוסט זה כמובן תלוי באיך אתם רוצים שהיא תראה. שלנו? שלנו הייתה החתונה הבינונית-קטנה היחסית קלאסית. שמלה לבנה (אפילו שתיים…), חליפה, אולם, מנות פתיחה, מנה עיקרית, ריקודים, ברכות, קינוחים וכמובן – טקס. החלטתי לפרט על מה אנחנו בחרנו לעשות, כדי שתראו שחתונה לא ברבנות יכולה להיראות איך שתרצו שהיא תראה.

אז, כמה חודשים לפני החתונה, פנינו לארגון "הויה" שהפנה אותנו לשמחתנו הרבה לתומר פרסיקו, שהנחה את טקס החופה שלנו. בין כל הסידורים הרגילים של מציאת התאריך המתאים, האולם, קביעת מנות, איפור ניסיון וחיפוש אחר בגדים ונעליים, פגשנו את תומר פעמיים כדי לדבר על אופי הטקס שלנו. אני חייבת לציין שהמחשבה שהשקענו בטקס החתונה שלנו הפכה אותו למיוחד אפילו יותר עבורי.

אחרי מיני דברים, ובעיקר בעקבות דברים שהיו חשובים לי, הלכנו על טקס דומה מאוד לטקס האורתודוכסי, עם שני הבדלים בולטים –

1. הטקס היה שיוויוני, כלומר גם אני נתתי לא' טבעת, וגם אני קידשתי אותו. בעיני רבים, זה אומר שהטקס גם נטול קניין, מה שפוסל אותו מבחינה אורתודוכסית לפי לא מעט אנשים. ועל זה נאמר, נפלא! מה גם שאני לא חושבת שלמישהו יש מספיק גמלים כדי לקנות אותי.

  

2. ה"כתובה" עליה חתמנו הייתה מסמך מחויבות הדדי, ולא המסמך הקלאסי הארמי. הטקסט הוא כזה של אהבה, שיוויון, וכוונות לעתיד. קשה לי להודות בזה, אבל היה חשוב לי שהעדים שלנו, שגם חותמים על החופה, יהיו עדים "כשרים" כלומר גברים דתיים. מאחר והעדים היו קרובים אליי, סביר להניח שהם היו אנשים שהייתי מבקשת מהם לעשות זאת גם בלי כשר ל"כשרותם", אבל בכל מקרה צורם לי שבנקודה הזאת, איכשהו, לא הצלחתי להתנתק עד הסוף, לפחות לא בשלב בו ביקשנו מאנשים לקחת תפקידים אלו ואחרים.

בחרנו בחופה "מסורתית" מטעמי מקום פיזי, כזו שמחזיקים ארבעה אנשים, ואת שבע הברכות (המסורתיות) חילקנו בין חברים ומשפחה. אין שום מניעה, אגב, שנשים יברכו בשבע הברכות. אז, הייתה חופה גם מבחינה פיזית. תומר הסביר על החלקים השונים בטקס לפני שהם קרו מה שהפך אותו לברור בהרבה מבחינתי מהרבה טקסים אחרים שהייתי בהם.

א' לא שש לדבר על ירושלים. אני לא התלהבתי מהרעיון של לשבור כוס ענקית (?!) יחד, או שתי כוסות בנפרד, אבל רציתי שתהיה כוס ושהיא תישבר. בסופו של דבר הגענו לדרך פעולה שאני מאוד, מאוד אהבתי – אני, חובבת ירושלים גדולה, אמרתי "אם אשכחך ירושלים" וכו, וא' שבר את הכוס.

 

ואז, הלכנו לאכול. כלומר, אנשים אחרים הלכו לאכול. אנחנו הלכנו לרקוד. ורקדנו, ושמענו ברכות נפלאות, ורקדנו עוד, ואז הגיע הבוקר והלכנו לבית הפנקייק לשיחות אחרונות (ומילקשייק ופנקייק) ובסוף בסוף גם חזרנו הביתה.

קיבלנו הרבה מחמאות ואמירות חיוביות על החתונה בכלל, ועל הטקס בפרט. אני לא מתחרטת לשנייה על הצורה בה בחרנו להינשא, ורוצה להודות גם כאן לתומר פרסיקו ולהויה. זו הייתה הדרך הטובה ביותר מבחינתי להתחיל את חיי הנישואים ואת חיי המשפחה החדשה שלנו. היינו מוקפים בחברים, משפחה, ואהבה עד אין קץ. וגם ברשומה הזאת, מלאת אושר, חשוב לזכור שיש זוגות שלצערי עוד אין להם דרך אחרת להתחתן במדינה, אין את הפריווילגיה שאנחנו בחרנו לדחות מרצון, של להתחתן באופן רשמי בישראל – זוגות בני אותו המין, בני דת שונה, של עולים חדשים שפשוט לא יהודים מספיק, או שטות מעין זו.

ותודה אחרונה וקרדיט לנעה מגר, הצלמת המצוינת שלנו, שצילמה את כל התמונות ברשומה זו. מטעמי צנעת הפרט בחרתי לצרף לרשומה בעיקר תמונות של חפצים דוממים, אבל כל התמונות היו אחלה 🙂

—————————————–

לפוסטים הקודמים בנושא:

חלק ראשון – להתחתן, לא ברבנות

חלק שני – דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות

דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות

זהו הפוסט השני בסדרה שעוסקת בבחירה שלי ושל בן זוגי (וארוסי) להתחתן בלי הרבנות. הפוסט הראשון נמצא כאן ועוסק בעיקר בתגובות ראשוניות. בפוסט הזה אכנס, בכאב, לתגובות הקצת יותר עמוקות ופרקטיות ולאיך אני אישית מנסה להתמודד איתן, ולתהליך החברתי שמלווה את החתונה בכל הנוגע לכך שאנחנו לא מתחתנים ברבנות או נרשמים ברבנות. זה פוסט די אישי, ואני מנסה לא לתת אף פרטים מזהים על בני משפחה או חברים, ועל כן אכנה את כל הנוגעים בדבר "קרובים" ללא קשר למידת קרבתם אליי. אם גם אתם בחרתם או בוחרים להתחתן בלי הרבנות, אתם עשויים לגלות שמידת הקרבה של הקרובים אליכם נזילה יותר ממה שחשבתם בכל מקרה.

חשוב לי לציין שאני די בטוחה שנתקלתי בטווח די רחב של תגובות שליליות, כפי שתראו, וכדתיה לשעבר עם קרובים דתיים זה אולי משהו שהייתי צריכה לצפות לו (אבל לא ציפיתי, מודה) אבל קיבלתי גם הרבה תגובות חיוביות (גם פה בבלוג, תודה קוראי בלוג!) וגם במציאות. אני מתמקדת בשלילי כי לדעתי צריך קצת יותר עזרה בלהתמודד עם השלילי. בשביל להתמודד עם החיובי אני ממליצה שיחות ארוכות ושוקולד בצוותא 🙂 תשתמשו בחיובי שלכם!

התמונות הן מהמאגר החופשי של הספריה הבריטית, אשתדל לגוון תרבותית בהמשך.

לפני התגובות: איך מספרים למשפחה ולחברים שאתם מתכוונים להתחתן בלי הרבנות?

כותבים על זה פוסט ומפיצים אותו בכל מקום 🙂

טוב, לא באמת, או לפחות לא רק. במקרה שלנו, היה לי ברור שלפחות לקרוב אחד צריך לספר באופן אישי. חשבנו להיעזר בו לעריכת הטקס, אך מעבר לכך היה לי ברור שלא "ארמה" אותו ואתן לו לגלות באירוע עצמו שלמעשה אין רב בחופה.

מעבר לאותו קרוב, התלבטתי קשות. האם להוסיף את זה בהזמנה (העולם ענה לי "לא")? האם לפנות לאנשים אישית? האם לשלוח מייל? האם לתת לשמועה להתפשט? מהר מאוד גיליתי שבמקרה שלי השמועה אכן מתפשטת, ובכנות זו האופציה העדיפה בעיני. ההנחה שקיבלתי חלקית היא שמי שזה משנה לו, ישאל. כצלמת חתונות, נכחתי גם בחתונה בה למרבית האורחים לא היה מושג, ולא ראיתי ולו שביב של הבנה בקרבם שהטקס שהם רואים אינו של הרבנות ובטח שלא איזו סצנה דרמתית. יש סיכוי שלאנשים לא אכפת, יש סיכוי שהם יתמכו בהתלהבות כמו ששמחתי לראות בכמה מהתגובות לשאלה דומה שלי בנושא בעמוד הפייסבוק של הבלוג. ועם זאת, כמו במקרה שלי, יש סיכוי שתקבלו תגובות שנעות על ספקטרום שלילי רחב למדי.

 

כשקרובים מסרבים להגיע

יש מגוון שלם של סיבות ללמה קרוב יבחר לא להגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו שלא משנה מה הוא אומר, לא משנה כמה מבחינתו זו לא חתונה, למשל – זה בדיוק מה שהוא עושה: לא מגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו את זה כדי שתזכירו גם לעצמכם שזו לא אשמתכם או הבחירה שלכם, זו הבחירה שלו. ייתכן שהבחירה שלו תגרום לכם לשקול מחדש את הנושא. אני לא שופטת, זה פאקינג קשה כשקרוב אומר לך שהוא לא מגיע לחתונה שלך. עבורי לפחות זה רק חיזק את המחשבה שאנחנו עושים משהו נכון. אני מקווה שככל שעוד אנשים יעשו חתונות כמו שלנו, יהיו פחות תגובות כאלו.

כשקרוב אומר לכם שהוא לא מגיע, השאלה הראשונה שכדאי לשאול היא "למה?". האם הוא לא מגיע כי הוא חושב שאתם מתחתנים בחתונה לא יהודית? אם כן, אולי בעצם הוא טועה (החתונה שלנו למשל קרובה לטקס המקורי)? שווה לבדוק אם זה המצב. האם מה שמפריע לו הוא חוסר הרישום במשרד הפנים? אם כן, ואתם בוחרים למשל להירשם כידועים בציבור, אולי זה ישפיע על דעתו? האם הוא פשוט מנסה לשנות את דעתכם? אם כן, האם ניתן לשנות את דעתכם?

כמובן, ייתכנו מצבים בהם אין ממש מה לעשות כדי לשכנע את הקרוב להגיע. להבנתי, קרובים רבים, ככל שהחתונה מתקרבת, מחליטים להגיע בכל זאת. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו, אלא בעיקר משהו שאפשר לקוות לו. זה בעצם התותח הכבד של הקרובים שלכם בכל הנוגע להשפעה על החתונה שלכם, ובכנות, זו הרגשה מחרידה. זה ממש כואב, וממש פוגע, וממש מעליב, ויחד עם כל הארגונים והמתח הפוטנציאלי של ארגון חתונה, זה גם שוחק רגשית. אני כותבת את זה לא כדי להרפות את ידיכם, אלא כדי שתדעו, שוב, שאתם לא לבד במידה וזו אחת התגובות שנתקלתם בהן.

 

כשלא מבינים מה קורה

יש קרובים שאשכרה יטרחו לברר מה קורה בחתונה שלכם. אחרי התנסות מסוימת עם התגובה הקודמת, זה אולי קצת מעייף אבל זה נהדר. לא משנה אילו שאלות מוזרות אתם מקבלים, אני ממליצה לחבק אותן בחום ולענות בכיף. מחשבה ושיחה על הטקס שלכם גם יכולה לגרום לכם להרגיש יותר מחוברים עם תוכנו ועם מהותו, וגם דרך להציג את התהליך שעבר עליכם לקרובים כדי שיבינו מה קורה, גם רגשית עבורכם וגם בפועל בחתונה.

 

כשהערכים שלכם שווים פחות, כשהחתונה שלכם שווה פחות

ככלה, חייתי תחת הרושם כשכמתחתנים מקבלים כל מיני דברים ויחס מועדף. אתם עשויים לגלות שזה לא ככה, ולא רק בתגובות כמו חוסר הגעה. אתם עשויים לגלות כשאתם מבקשים עזרה או השתתפות מקרובים אתם לא מקבלים "כן" כמו שחשבתם וכמו שראיתם בחתונות "רגילות", אלא "אני צריכה לבדוק/לחשוב/להבין מה קורה ומה הבעייתיות הפוטנציאלית של הדבר". עכשיו, כמו שציינתי אני בעד שאלות, אבל זה לא תמיד עוצר שם ויש לזה אפקט מצנן ומפתיע שכדאי להיות מוכנים אליו. בעיקר בגלל שאם כבר הגעתם לקרוב בבקשה מסוימת, הוא כנראה קרוב קרוב שציפיתם שיגיד כן בלי קשר.

בעיקר בנושאי דת וקרובים דתיים, קשה מאוד להתווכח עם דברים. אולי תרגישו שהקרוב מעדיף את הדת על פניכם, ואולי זה אפילו נכון. וזה בלאי, ממש. לי עוזר להפוך את הסיטואציה ולראות מה קורה בה. אני, למשל, סולדת מחגיגות ברית המוניות. אם להיות עדינה משהו, אני לא מצליחה להתחבר לקטע הזה של לשמוח כשילד בוכה. זה מחריד אותי. אבל כשחברה טובה ביקשה ממני להגיע לברית שלה, הגעתי כדי לתמוך בה. כשחברות התחתנו דרך הרבנות, באופן שלדעתי פוגע בזכויותיהן ומציג אותן באור מאוד לא שיוויוני שאני מאוד לא מסכימה איתו (שוב, בעדינות) הגעתי. הערכים שלי לא שווים פחות, זו אינה עגלה ריקה ועגלה מלאה. והגעתי. כמובן, יכולתי שלא להגיע. אבל זה אקט של בחירה, ערך מול ערך, שקילה מדויקת וחשובה של מה קורה בכל מצב, על איזה ערך אני מוחלת בכל אחת מהאופציות הנ"ל. כי בעיני, חברות ומשפחה זה ערך גם. אם הייתי צריכה להחזיק את הילד בזמן הברית בעצמי, אולי הייתי אומרת לא. אני לא יודעת. להבין את זה ככה שם את הכל באור יותר מובן, גם אם יותר מאוכזב מהקרובים המדוברים.

בנוסף, תגלו שרבים מהקרובים לא מסכימים עם ההיפוך הזה בכלל ומבחינתם הם צודקים ואתם לא.

*אנחה*

 

כשאנשים מחליטים להיות חלאות

לפני זמן מה הייתי בכנס ליד פארק הירקון. הקדמתי והסתובבתי בפארק, ואז נזכרתי שאבי, שנפטר לפני מעל עשור, היה לוקח אותנו לפארק כל שישי. לפתע היכתה בי ההכרה שאבא שלי לא יהיה בחתונה שלי, כמו אגרוף בבטן מהסוג שמוציא את האוויר בבת אחת. אתה רואה את היד, היא שם כל הזמן, אבל היא לא תמיד מכה בך ככה.

ואולי בגלל זה, כשקרוב העז לכתוב לי שאבא שלי היה רוצה שאתחתן בחתונה יהודית, לקחתי את זה קשה. תחילה ההלם, ברמה שהבנתי שלעבוד אני לא אוכל יותר בהמשך היום ואני מבקשת חופש וללכת הביתה, עוד הלם, ואז כעס, ואז עצב, ואז שוב כעס ושוב עצב וכו וכו.

לפעמים, אנשים אולי חושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים. לפעמים, אנשים מחליטים להיות חלאות.

כשאנשים מחליטים להיות חלאות, אפילו אם הם לא חלאות בדרך כלל, תחשבו מה יעשה לכם טוב וזהו. האם יעשה לכם טוב לענות להם? האם יעשה לכם טוב להתעלם? קחו נשימה. תחשבו על עצמכם – ורק על עצמכם – ותפעלו. ואז נסו לעבור הלאה. כי כשאנשים מחליטים להיות חלאות, זו צריכה להיות הבעיה שלהם ולא שלכם.

להתחתן, לא ברבנות.

לפני זמן מה לא רב אני ובן זוגי התארסנו. אנחנו די מרוצים מהעניין. היה לנו די ברור שאנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות. תומר פרסיקו כתב על זה את הפוסט המצוין הזה, שמכסה בערך את כל הסיבות בגללן אנחנו לא רוצים לעשות את זה, או לשלם כמה אלפי שקלים ולהתחתן בקפריסין או במדינה אחרת, ואז לחזור ולהירשם במשרד הפנים וכך למעשה גם ברבנות. לאחר שיחות מסוימות הסכמנו על טקס בעל אופי הלכתי, הסכמים משפטיים, ורישום כידועים בציבור.

אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, אבל בעוד שמשפחתו של בן הזוג שלי קיבלה את הדבר בלי בעיה, המשפחה שלי, ובכן, קיבלה את זה באופן פחות חיובי. כרגע לפחות אדם אחד קרוב הודיע שהוא לא מגיע – מבחינתו זו רבנות, או כלום. ולא משנה שהחתונה תקפה הלכתית, למשל, או שאנחנו לא עוברים על אף חוק.

לא אשקר – זה כאב. זה כואב. אפילו מאוד. לא משנה כמה הבנה לצד שלו הצלחתי לגייס, חתונה היא מאורע חברתי. אנו מצהירים בפני חברים ומשפחה על המחויבות שלנו זה לזו וזו לזה, על שינוי הסטטוס המשפחתי. מיותר לציין שאם אנחנו מעוניינים להצהיר זאת בפני חברים ומשפחה, אנחנו מאוד רוצים שהמשפחה, ובכן, תהיה שם.

אני עוד לא ויתרתי, ואולי, איך אומרים, עד החתונה זה יעבור, ודברים ישתנו, ואנשים ישתכנעו. אני לא יודעת. אני עוד לא יודעת עוד כמה בני משפחה יחרימו את האירוע כשיבינו שלא יהיה בו, ובכן, רב רנדומלי שאף אחד לא מכיר. אבל מאז שהתארסנו שמחתי לראות זוגות שהלכו באותה הדרך. זוגות שמתחתנים בעתיד, זוגות שמסתבר שנשואים כך ומעולם לא חשבתי לשאול על אופן נישואיהם (כי מי שואל ולמה?). כצלמת גם צילמתי טקס כזה ממש לאחרונה. מעבר לעובדה שמשמח אותי לראות שהדרך הזאת נפוצה משחשבתי, חשבתי לכתוב קצת יותר בפירוט על החוויות שלי בדרך לחופה. אולי זה יעזור למישהו. אולי זו פשוט דרך להוציא קיטור. בכל מקרה, אני כבר יודעת שאני לא לבד.

 

מהי בעצם חתונה שאינה חתונה דרך הרבנות?

כמו כל חתונה, היא בדיוק מה שתעשו ממנה. עבורינו, ועבור רוב הזוגות שנתקלתי בהן, חתונה שאינה דרך הרבנות נראית כמו כל חתונה אחרת מינוס רב של הרבנות. כשהתחלנו לדבר על כך שאנחנו לא מתחתנים דרך הרבנות, קיבלנו מספר שאלות "מעניינות", וממש לא רק מאנשים דתיים – משיחות עם זוגות נוספים נראה שהרבה מהתהייה מגיעה דווקא מאלו שלכאורה כל קשר בינם לבין הרבנות מקרי בהחלט, אשר ברגע שנתקלו בחתונתכם יוצאת הדופן, הדבר טורד את שלוות רוחם עד כדי שאלת שאלות מגוונות יותר או פחות. אפריד קומץ נבחר לשאלות על הנישואים, ושאלות על האירוע.

 

על הנישואים:

• אז לא תהיו נשואים באמת?

• אז איך תתחתנו?

השאלות האלו הן שאלות טובות. לא, לא נהיה רשומים במשרד הפנים כנשואים. עם זאת, מתי פעם אחרונה ביקשתם מחבר את תעודת הזהות שלו? מתי שאלתם מישהו שאמר לכם שהוא נשוי מי ערך את הטקס? כמובן שהייתי מעדיפה להיות מוכרת כנשואה גם בעיני המדינה בה נולדתי ובה אני מתגוררת אבל מבחינתי, שורה לא מדויקת בתעודת הזהות היא הרע במיעוטו ורישום כידועים בציבור הוא פשרה רלוונטית עבורי, גם אם לא מושלמת.

באשר ל"איך" כבר פירטתי זאת קודם – מסמכים, שינוי סטטוס, טקס – והנה הגענו לשלב הבא.

 

על האירוע:

• יהיה אוכל?

• את באמת חושבת ששמלה לבנה מתאימה לאירוע "כזה"?

כמו שאמרתי קודם, חתונה היא בדיוק מה שתרצו שהיא תהיה. חתונה גדולה, חתונה קטנה. טבעונית או במסעדת בשרים. בחמישי בלילה או בשישי בצהריים. תפריט או בופה. די ג'יי או להקה. בכל אלו – אין באמת קשר לרבנות. אז, כן, יהיה אוכל. אני מאוד אוהבת אוכל ולוקחת אותו די ברצינות. יהיו גם סוכריות גומי, אני לוקחת מאוד ברצינות סוכריות גומי. כן, אני מתכוונת להתחתן בשמלה לבנה ממש כמו שהייתי מתכוונת לעשות מאז ילדותי אם הייתי ילדה שחושבת על החתונה העתידית שלה. אני מתכוונת להתחתן בשמלת כלה לבנה כי אני עומדת להיות הכלה. זה לרוב מה שעושים. ומי שלא, זה סבבה גם. בכל מקרה, זה נשמע לי די מתאים.

באשר לטקס, יש מגוון רחב של אופציות. יש זוגות שבוחרים להחליף נדרים, יש כאלו שבוחרים חבר או בן משפחה לנהל את הטקס, יש מגוון ארגונים שמספקים שירות כזה. אנחנו, כנראה, נערוך את הטקס שלנו דרך ארגון הוויה, והוא יהיה קרוב יחסית לחתונה הלכתית. לשנינו חשובה חתונה שוויונית בה שנינו ניקח חלק בטקס. אגב, ניתן לחלוטין לערוך חתונה דתית, אפילו דתית אורתודוכסית, ללא רב של הרבנות. למעשה יהודים בכל העולם מתחתנים חתונות אורתודוכסיות ללא רבנות מדינת ישראל. אבות אבותינו, סבים וסבתות – כולם התחתנו לפני שהייתה בכלל רבנות. זה אפשרי.

אבל מה אכפת לכם?

שאלה שהופנתה אליי לא מעט היא השאלה הזאת. בכנות אני לא מצליחה לחשוב על שאלות חמורות ממנה. אנחנו לא "מתחתנים באופן עצמאי" כי "לא אכפת לנו איך נתחתן". אנחנו מתחתנים כך כי מאוד אכפת לנו. כל ניסיון הסברה של למה אכפת לנו נתקל באותה שאלה, שוב ושוב – "אבל מה אכפת לכם?", במעין מעגל אינסופי שכזה. כל ההנחה ההגיונית בעיני שהגיוני שנתחתן בצורה בה אנו מאמינים לא ממש משקיטה את ההנחה הרווחת שאנחנו צריכים להתחתן בצורה שתפגע באורח החיים ובעולם הערכי שלנו על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של בני המשפחה להם זה מפריע. כאילו העובדה שהם בוחרים, מרצון, שלא להגיע לאירוע שלנו (עם כאב, לדעתי, משני הצדדים) למעשה מותיר לנו רק ברירה אחת והיא לשנות את הטקס.

כאשר עסקתי בניסיון הסיזיפי של להסביר את עצמי נתקלתי באמירות כמו "את מדברת שטויות" ("אני לא מסכימה איתך, אז את וודאי טועה"), "את קיצונית מדי" ("אני לא מסכימה איתך, דעתך גורמת לי לאי נוחות"), "חשוב שכל המשפחה תגיע" (לגבי זה – אני לחלוטין מסכימה, וכולם כאמור מוזמנים להגיע.). יותר משזה מתסכל, זה מעליב. אבל אני משערת שזה המחיר שצריך לשלם, ובכנות כשיצאתי מביתו של אותו קרוב משפחה שיקר לליבי, שאולי לא יגיע לחתונה שלי כי היא נערכת על פי דרכי ודרך בן זוגי ולא על פי דרכו של מוסד שאנחנו בלשון המעטה לא מאמינים בו, לרגע מאוד כואב אחד רציתי שזה יהיה הקרב של מישהו אחר.

אם היינו זוג של נוצריה ויהודי, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו זוג גברים או זוג נשים, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו גרושה וכהן. ממזר ויהודייה. אפילו "סתם" עולים חדשים, אולי מברית המועצות, שעושים להם בעיות. כל אותם זוגות שאין להם ברירה. וכך, כשהרגע הכואב והחלש הזה עבר דרכי וחלף, הבנתי שלנו יש ברירה, ודווקא בגלל זה הבחירה שלנו כל כך חשובה לי, וכל כך חשוב לי שנמשיך בדרך בה התחלנו. זו החתונה שלנו – זה טקס מאושר שכאמור, אני מרוצה ממנו עד מאוד. ואני ובן הזוג שלי נערוך אותו בצורה שמתאימה לנו, ולא לאנשים אחרים, ולא בלית ברירה, אלא כי זו הבחירה הנכונה עבורינו.

בנימה אופטימית זו, אני שולחת אתכם אל עוד פוסט של תומר פרסיקו. לגבי החתונה שלנו, אני אמשיך ואעדכן. ולכל המאורסים אי שם מחוץ לאינטרנט, אם אתם תוהים או מתלבטים – זכרו שזו החתונה שלכם, הבחירה שלכם. אם תמצאו את עצמכם נתקלים בשאלה "אז מה אכפת לכם?", אל תהססו לומר אם דווקא כן אכפת. אכפת זה חשוב. ואם, כמונו, הרבנות לא מתאימה לכם, ואתם רוצים משהו אחר – דעו שאתם לא לבד.