להתחתן בלי הרבנות – החתונה שלנו

אז איך נראית חתונה בלי הרבנות? אמ;לק – פלוס מינוס כמו כל חתונה אחרת.

אז, לפני קצת פחות מחודש התחתנו, ורציתי לספר לכם איך היה. היה אפי. האחייניות שלנו היו מחופשות לפיות (ועוד בלי שביקשנו מאף אחד!), האוכל היה טעים (אם כי שנינו בקושי אכלנו) וסוכריות הגומי והיין זרמו כיין. אם התחתנתם בעבר זה אולי לא יפתיע אתכם שבכנות אני בקושי זוכרת מה היה שם, אבל זוכרת שהיה נפלא. מרגש. היו דמעות, צחוקים, פרצופים הזויים שעשיתי מרוב מבוכה והמצלמה תיעדה. החוויה כולה.

בשבועות שלפני החתונה הציעו לי לא לכתוב או "לעשות רעש" על החתונה. היו כל מיני מגעים מול חברי משפחה שבמקור אמרו שלא יגיעו לחתונה (שמי שעקב אחרי הבלוג או קרא את הכותרת של הרשומה יודע שהייתה חתונה בלי רבנות), ורציתי לתת לזה סיכוי. אני שמחה לומר שהמגעים הצליחו חלקית, ובאופן כללי מלבד כל חבריי הדתיים, שלא היה ספק שיבואו מלכתחילה, מרבית חברי המשפחה הדתיים שלי עשו מאמצים – חלק הביאו מתנה, חלק הגיעו לחלק מהטקס, חלק יצאו וחזרו אחרי החופה וחלק הביעו צער על זה שהם לא באים. לא, זה לא כולם, וזה לא אידאלי. ועדיין, זה לא רע.

בכל מקרה, מאחר והחתונה עברה ועלי הורדים שוקעים לאיטם, אני יכולה לענות לשאלה שנראה והעסיקה רבים וטובים וטובים פחות – אז איך נראית חתונה בלי הרבנות?

מעבר לאמ;לק בראשית הפוסט זה כמובן תלוי באיך אתם רוצים שהיא תראה. שלנו? שלנו הייתה החתונה הבינונית-קטנה היחסית קלאסית. שמלה לבנה (אפילו שתיים…), חליפה, אולם, מנות פתיחה, מנה עיקרית, ריקודים, ברכות, קינוחים וכמובן – טקס. החלטתי לפרט על מה אנחנו בחרנו לעשות, כדי שתראו שחתונה לא ברבנות יכולה להיראות איך שתרצו שהיא תראה.

אז, כמה חודשים לפני החתונה, פנינו לארגון "הויה" שהפנה אותנו לשמחתנו הרבה לתומר פרסיקו, שהנחה את טקס החופה שלנו. בין כל הסידורים הרגילים של מציאת התאריך המתאים, האולם, קביעת מנות, איפור ניסיון וחיפוש אחר בגדים ונעליים, פגשנו את תומר פעמיים כדי לדבר על אופי הטקס שלנו. אני חייבת לציין שהמחשבה שהשקענו בטקס החתונה שלנו הפכה אותו למיוחד אפילו יותר עבורי.

אחרי מיני דברים, ובעיקר בעקבות דברים שהיו חשובים לי, הלכנו על טקס דומה מאוד לטקס האורתודוכסי, עם שני הבדלים בולטים –

1. הטקס היה שיוויוני, כלומר גם אני נתתי לא' טבעת, וגם אני קידשתי אותו. בעיני רבים, זה אומר שהטקס גם נטול קניין, מה שפוסל אותו מבחינה אורתודוכסית לפי לא מעט אנשים. ועל זה נאמר, נפלא! מה גם שאני לא חושבת שלמישהו יש מספיק גמלים כדי לקנות אותי.

  

2. ה"כתובה" עליה חתמנו הייתה מסמך מחויבות הדדי, ולא המסמך הקלאסי הארמי. הטקסט הוא כזה של אהבה, שיוויון, וכוונות לעתיד. קשה לי להודות בזה, אבל היה חשוב לי שהעדים שלנו, שגם חותמים על החופה, יהיו עדים "כשרים" כלומר גברים דתיים. מאחר והעדים היו קרובים אליי, סביר להניח שהם היו אנשים שהייתי מבקשת מהם לעשות זאת גם בלי כשר ל"כשרותם", אבל בכל מקרה צורם לי שבנקודה הזאת, איכשהו, לא הצלחתי להתנתק עד הסוף, לפחות לא בשלב בו ביקשנו מאנשים לקחת תפקידים אלו ואחרים.

בחרנו בחופה "מסורתית" מטעמי מקום פיזי, כזו שמחזיקים ארבעה אנשים, ואת שבע הברכות (המסורתיות) חילקנו בין חברים ומשפחה. אין שום מניעה, אגב, שנשים יברכו בשבע הברכות. אז, הייתה חופה גם מבחינה פיזית. תומר הסביר על החלקים השונים בטקס לפני שהם קרו מה שהפך אותו לברור בהרבה מבחינתי מהרבה טקסים אחרים שהייתי בהם.

א' לא שש לדבר על ירושלים. אני לא התלהבתי מהרעיון של לשבור כוס ענקית (?!) יחד, או שתי כוסות בנפרד, אבל רציתי שתהיה כוס ושהיא תישבר. בסופו של דבר הגענו לדרך פעולה שאני מאוד, מאוד אהבתי – אני, חובבת ירושלים גדולה, אמרתי "אם אשכחך ירושלים" וכו, וא' שבר את הכוס.

 

ואז, הלכנו לאכול. כלומר, אנשים אחרים הלכו לאכול. אנחנו הלכנו לרקוד. ורקדנו, ושמענו ברכות נפלאות, ורקדנו עוד, ואז הגיע הבוקר והלכנו לבית הפנקייק לשיחות אחרונות (ומילקשייק ופנקייק) ובסוף בסוף גם חזרנו הביתה.

קיבלנו הרבה מחמאות ואמירות חיוביות על החתונה בכלל, ועל הטקס בפרט. אני לא מתחרטת לשנייה על הצורה בה בחרנו להינשא, ורוצה להודות גם כאן לתומר פרסיקו ולהויה. זו הייתה הדרך הטובה ביותר מבחינתי להתחיל את חיי הנישואים ואת חיי המשפחה החדשה שלנו. היינו מוקפים בחברים, משפחה, ואהבה עד אין קץ. וגם ברשומה הזאת, מלאת אושר, חשוב לזכור שיש זוגות שלצערי עוד אין להם דרך אחרת להתחתן במדינה, אין את הפריווילגיה שאנחנו בחרנו לדחות מרצון, של להתחתן באופן רשמי בישראל – זוגות בני אותו המין, בני דת שונה, של עולים חדשים שפשוט לא יהודים מספיק, או שטות מעין זו.

ותודה אחרונה וקרדיט לנעה מגר, הצלמת המצוינת שלנו, שצילמה את כל התמונות ברשומה זו. מטעמי צנעת הפרט בחרתי לצרף לרשומה בעיקר תמונות של חפצים דוממים, אבל כל התמונות היו אחלה 🙂

—————————————–

לפוסטים הקודמים בנושא:

חלק ראשון – להתחתן, לא ברבנות

חלק שני – דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות

דת, מדינה, חברים משפחה – להתחתן בלי הרבנות

זהו הפוסט השני בסדרה שעוסקת בבחירה שלי ושל בן זוגי (וארוסי) להתחתן בלי הרבנות. הפוסט הראשון נמצא כאן ועוסק בעיקר בתגובות ראשוניות. בפוסט הזה אכנס, בכאב, לתגובות הקצת יותר עמוקות ופרקטיות ולאיך אני אישית מנסה להתמודד איתן, ולתהליך החברתי שמלווה את החתונה בכל הנוגע לכך שאנחנו לא מתחתנים ברבנות או נרשמים ברבנות. זה פוסט די אישי, ואני מנסה לא לתת אף פרטים מזהים על בני משפחה או חברים, ועל כן אכנה את כל הנוגעים בדבר "קרובים" ללא קשר למידת קרבתם אליי. אם גם אתם בחרתם או בוחרים להתחתן בלי הרבנות, אתם עשויים לגלות שמידת הקרבה של הקרובים אליכם נזילה יותר ממה שחשבתם בכל מקרה.

חשוב לי לציין שאני די בטוחה שנתקלתי בטווח די רחב של תגובות שליליות, כפי שתראו, וכדתיה לשעבר עם קרובים דתיים זה אולי משהו שהייתי צריכה לצפות לו (אבל לא ציפיתי, מודה) אבל קיבלתי גם הרבה תגובות חיוביות (גם פה בבלוג, תודה קוראי בלוג!) וגם במציאות. אני מתמקדת בשלילי כי לדעתי צריך קצת יותר עזרה בלהתמודד עם השלילי. בשביל להתמודד עם החיובי אני ממליצה שיחות ארוכות ושוקולד בצוותא 🙂 תשתמשו בחיובי שלכם!

התמונות הן מהמאגר החופשי של הספריה הבריטית, אשתדל לגוון תרבותית בהמשך.

לפני התגובות: איך מספרים למשפחה ולחברים שאתם מתכוונים להתחתן בלי הרבנות?

כותבים על זה פוסט ומפיצים אותו בכל מקום 🙂

טוב, לא באמת, או לפחות לא רק. במקרה שלנו, היה לי ברור שלפחות לקרוב אחד צריך לספר באופן אישי. חשבנו להיעזר בו לעריכת הטקס, אך מעבר לכך היה לי ברור שלא "ארמה" אותו ואתן לו לגלות באירוע עצמו שלמעשה אין רב בחופה.

מעבר לאותו קרוב, התלבטתי קשות. האם להוסיף את זה בהזמנה (העולם ענה לי "לא")? האם לפנות לאנשים אישית? האם לשלוח מייל? האם לתת לשמועה להתפשט? מהר מאוד גיליתי שבמקרה שלי השמועה אכן מתפשטת, ובכנות זו האופציה העדיפה בעיני. ההנחה שקיבלתי חלקית היא שמי שזה משנה לו, ישאל. כצלמת חתונות, נכחתי גם בחתונה בה למרבית האורחים לא היה מושג, ולא ראיתי ולו שביב של הבנה בקרבם שהטקס שהם רואים אינו של הרבנות ובטח שלא איזו סצנה דרמתית. יש סיכוי שלאנשים לא אכפת, יש סיכוי שהם יתמכו בהתלהבות כמו ששמחתי לראות בכמה מהתגובות לשאלה דומה שלי בנושא בעמוד הפייסבוק של הבלוג. ועם זאת, כמו במקרה שלי, יש סיכוי שתקבלו תגובות שנעות על ספקטרום שלילי רחב למדי.

 

כשקרובים מסרבים להגיע

יש מגוון שלם של סיבות ללמה קרוב יבחר לא להגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו שלא משנה מה הוא אומר, לא משנה כמה מבחינתו זו לא חתונה, למשל – זה בדיוק מה שהוא עושה: לא מגיע לחתונה שלכם. חשוב שתזכרו את זה כדי שתזכירו גם לעצמכם שזו לא אשמתכם או הבחירה שלכם, זו הבחירה שלו. ייתכן שהבחירה שלו תגרום לכם לשקול מחדש את הנושא. אני לא שופטת, זה פאקינג קשה כשקרוב אומר לך שהוא לא מגיע לחתונה שלך. עבורי לפחות זה רק חיזק את המחשבה שאנחנו עושים משהו נכון. אני מקווה שככל שעוד אנשים יעשו חתונות כמו שלנו, יהיו פחות תגובות כאלו.

כשקרוב אומר לכם שהוא לא מגיע, השאלה הראשונה שכדאי לשאול היא "למה?". האם הוא לא מגיע כי הוא חושב שאתם מתחתנים בחתונה לא יהודית? אם כן, אולי בעצם הוא טועה (החתונה שלנו למשל קרובה לטקס המקורי)? שווה לבדוק אם זה המצב. האם מה שמפריע לו הוא חוסר הרישום במשרד הפנים? אם כן, ואתם בוחרים למשל להירשם כידועים בציבור, אולי זה ישפיע על דעתו? האם הוא פשוט מנסה לשנות את דעתכם? אם כן, האם ניתן לשנות את דעתכם?

כמובן, ייתכנו מצבים בהם אין ממש מה לעשות כדי לשכנע את הקרוב להגיע. להבנתי, קרובים רבים, ככל שהחתונה מתקרבת, מחליטים להגיע בכל זאת. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו, אלא בעיקר משהו שאפשר לקוות לו. זה בעצם התותח הכבד של הקרובים שלכם בכל הנוגע להשפעה על החתונה שלכם, ובכנות, זו הרגשה מחרידה. זה ממש כואב, וממש פוגע, וממש מעליב, ויחד עם כל הארגונים והמתח הפוטנציאלי של ארגון חתונה, זה גם שוחק רגשית. אני כותבת את זה לא כדי להרפות את ידיכם, אלא כדי שתדעו, שוב, שאתם לא לבד במידה וזו אחת התגובות שנתקלתם בהן.

 

כשלא מבינים מה קורה

יש קרובים שאשכרה יטרחו לברר מה קורה בחתונה שלכם. אחרי התנסות מסוימת עם התגובה הקודמת, זה אולי קצת מעייף אבל זה נהדר. לא משנה אילו שאלות מוזרות אתם מקבלים, אני ממליצה לחבק אותן בחום ולענות בכיף. מחשבה ושיחה על הטקס שלכם גם יכולה לגרום לכם להרגיש יותר מחוברים עם תוכנו ועם מהותו, וגם דרך להציג את התהליך שעבר עליכם לקרובים כדי שיבינו מה קורה, גם רגשית עבורכם וגם בפועל בחתונה.

 

כשהערכים שלכם שווים פחות, כשהחתונה שלכם שווה פחות

ככלה, חייתי תחת הרושם כשכמתחתנים מקבלים כל מיני דברים ויחס מועדף. אתם עשויים לגלות שזה לא ככה, ולא רק בתגובות כמו חוסר הגעה. אתם עשויים לגלות כשאתם מבקשים עזרה או השתתפות מקרובים אתם לא מקבלים "כן" כמו שחשבתם וכמו שראיתם בחתונות "רגילות", אלא "אני צריכה לבדוק/לחשוב/להבין מה קורה ומה הבעייתיות הפוטנציאלית של הדבר". עכשיו, כמו שציינתי אני בעד שאלות, אבל זה לא תמיד עוצר שם ויש לזה אפקט מצנן ומפתיע שכדאי להיות מוכנים אליו. בעיקר בגלל שאם כבר הגעתם לקרוב בבקשה מסוימת, הוא כנראה קרוב קרוב שציפיתם שיגיד כן בלי קשר.

בעיקר בנושאי דת וקרובים דתיים, קשה מאוד להתווכח עם דברים. אולי תרגישו שהקרוב מעדיף את הדת על פניכם, ואולי זה אפילו נכון. וזה בלאי, ממש. לי עוזר להפוך את הסיטואציה ולראות מה קורה בה. אני, למשל, סולדת מחגיגות ברית המוניות. אם להיות עדינה משהו, אני לא מצליחה להתחבר לקטע הזה של לשמוח כשילד בוכה. זה מחריד אותי. אבל כשחברה טובה ביקשה ממני להגיע לברית שלה, הגעתי כדי לתמוך בה. כשחברות התחתנו דרך הרבנות, באופן שלדעתי פוגע בזכויותיהן ומציג אותן באור מאוד לא שיוויוני שאני מאוד לא מסכימה איתו (שוב, בעדינות) הגעתי. הערכים שלי לא שווים פחות, זו אינה עגלה ריקה ועגלה מלאה. והגעתי. כמובן, יכולתי שלא להגיע. אבל זה אקט של בחירה, ערך מול ערך, שקילה מדויקת וחשובה של מה קורה בכל מצב, על איזה ערך אני מוחלת בכל אחת מהאופציות הנ"ל. כי בעיני, חברות ומשפחה זה ערך גם. אם הייתי צריכה להחזיק את הילד בזמן הברית בעצמי, אולי הייתי אומרת לא. אני לא יודעת. להבין את זה ככה שם את הכל באור יותר מובן, גם אם יותר מאוכזב מהקרובים המדוברים.

בנוסף, תגלו שרבים מהקרובים לא מסכימים עם ההיפוך הזה בכלל ומבחינתם הם צודקים ואתם לא.

*אנחה*

 

כשאנשים מחליטים להיות חלאות

לפני זמן מה הייתי בכנס ליד פארק הירקון. הקדמתי והסתובבתי בפארק, ואז נזכרתי שאבי, שנפטר לפני מעל עשור, היה לוקח אותנו לפארק כל שישי. לפתע היכתה בי ההכרה שאבא שלי לא יהיה בחתונה שלי, כמו אגרוף בבטן מהסוג שמוציא את האוויר בבת אחת. אתה רואה את היד, היא שם כל הזמן, אבל היא לא תמיד מכה בך ככה.

ואולי בגלל זה, כשקרוב העז לכתוב לי שאבא שלי היה רוצה שאתחתן בחתונה יהודית, לקחתי את זה קשה. תחילה ההלם, ברמה שהבנתי שלעבוד אני לא אוכל יותר בהמשך היום ואני מבקשת חופש וללכת הביתה, עוד הלם, ואז כעס, ואז עצב, ואז שוב כעס ושוב עצב וכו וכו.

לפעמים, אנשים אולי חושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים. לפעמים, אנשים מחליטים להיות חלאות.

כשאנשים מחליטים להיות חלאות, אפילו אם הם לא חלאות בדרך כלל, תחשבו מה יעשה לכם טוב וזהו. האם יעשה לכם טוב לענות להם? האם יעשה לכם טוב להתעלם? קחו נשימה. תחשבו על עצמכם – ורק על עצמכם – ותפעלו. ואז נסו לעבור הלאה. כי כשאנשים מחליטים להיות חלאות, זו צריכה להיות הבעיה שלהם ולא שלכם.

להתחתן, לא ברבנות.

לפני זמן מה לא רב אני ובן זוגי התארסנו. אנחנו די מרוצים מהעניין. היה לנו די ברור שאנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות. תומר פרסיקו כתב על זה את הפוסט המצוין הזה, שמכסה בערך את כל הסיבות בגללן אנחנו לא רוצים לעשות את זה, או לשלם כמה אלפי שקלים ולהתחתן בקפריסין או במדינה אחרת, ואז לחזור ולהירשם במשרד הפנים וכך למעשה גם ברבנות. לאחר שיחות מסוימות הסכמנו על טקס בעל אופי הלכתי, הסכמים משפטיים, ורישום כידועים בציבור.

אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, אבל בעוד שמשפחתו של בן הזוג שלי קיבלה את הדבר בלי בעיה, המשפחה שלי, ובכן, קיבלה את זה באופן פחות חיובי. כרגע לפחות אדם אחד קרוב הודיע שהוא לא מגיע – מבחינתו זו רבנות, או כלום. ולא משנה שהחתונה תקפה הלכתית, למשל, או שאנחנו לא עוברים על אף חוק.

לא אשקר – זה כאב. זה כואב. אפילו מאוד. לא משנה כמה הבנה לצד שלו הצלחתי לגייס, חתונה היא מאורע חברתי. אנו מצהירים בפני חברים ומשפחה על המחויבות שלנו זה לזו וזו לזה, על שינוי הסטטוס המשפחתי. מיותר לציין שאם אנחנו מעוניינים להצהיר זאת בפני חברים ומשפחה, אנחנו מאוד רוצים שהמשפחה, ובכן, תהיה שם.

אני עוד לא ויתרתי, ואולי, איך אומרים, עד החתונה זה יעבור, ודברים ישתנו, ואנשים ישתכנעו. אני לא יודעת. אני עוד לא יודעת עוד כמה בני משפחה יחרימו את האירוע כשיבינו שלא יהיה בו, ובכן, רב רנדומלי שאף אחד לא מכיר. אבל מאז שהתארסנו שמחתי לראות זוגות שהלכו באותה הדרך. זוגות שמתחתנים בעתיד, זוגות שמסתבר שנשואים כך ומעולם לא חשבתי לשאול על אופן נישואיהם (כי מי שואל ולמה?). כצלמת גם צילמתי טקס כזה ממש לאחרונה. מעבר לעובדה שמשמח אותי לראות שהדרך הזאת נפוצה משחשבתי, חשבתי לכתוב קצת יותר בפירוט על החוויות שלי בדרך לחופה. אולי זה יעזור למישהו. אולי זו פשוט דרך להוציא קיטור. בכל מקרה, אני כבר יודעת שאני לא לבד.

 

מהי בעצם חתונה שאינה חתונה דרך הרבנות?

כמו כל חתונה, היא בדיוק מה שתעשו ממנה. עבורינו, ועבור רוב הזוגות שנתקלתי בהן, חתונה שאינה דרך הרבנות נראית כמו כל חתונה אחרת מינוס רב של הרבנות. כשהתחלנו לדבר על כך שאנחנו לא מתחתנים דרך הרבנות, קיבלנו מספר שאלות "מעניינות", וממש לא רק מאנשים דתיים – משיחות עם זוגות נוספים נראה שהרבה מהתהייה מגיעה דווקא מאלו שלכאורה כל קשר בינם לבין הרבנות מקרי בהחלט, אשר ברגע שנתקלו בחתונתכם יוצאת הדופן, הדבר טורד את שלוות רוחם עד כדי שאלת שאלות מגוונות יותר או פחות. אפריד קומץ נבחר לשאלות על הנישואים, ושאלות על האירוע.

 

על הנישואים:

• אז לא תהיו נשואים באמת?

• אז איך תתחתנו?

השאלות האלו הן שאלות טובות. לא, לא נהיה רשומים במשרד הפנים כנשואים. עם זאת, מתי פעם אחרונה ביקשתם מחבר את תעודת הזהות שלו? מתי שאלתם מישהו שאמר לכם שהוא נשוי מי ערך את הטקס? כמובן שהייתי מעדיפה להיות מוכרת כנשואה גם בעיני המדינה בה נולדתי ובה אני מתגוררת אבל מבחינתי, שורה לא מדויקת בתעודת הזהות היא הרע במיעוטו ורישום כידועים בציבור הוא פשרה רלוונטית עבורי, גם אם לא מושלמת.

באשר ל"איך" כבר פירטתי זאת קודם – מסמכים, שינוי סטטוס, טקס – והנה הגענו לשלב הבא.

 

על האירוע:

• יהיה אוכל?

• את באמת חושבת ששמלה לבנה מתאימה לאירוע "כזה"?

כמו שאמרתי קודם, חתונה היא בדיוק מה שתרצו שהיא תהיה. חתונה גדולה, חתונה קטנה. טבעונית או במסעדת בשרים. בחמישי בלילה או בשישי בצהריים. תפריט או בופה. די ג'יי או להקה. בכל אלו – אין באמת קשר לרבנות. אז, כן, יהיה אוכל. אני מאוד אוהבת אוכל ולוקחת אותו די ברצינות. יהיו גם סוכריות גומי, אני לוקחת מאוד ברצינות סוכריות גומי. כן, אני מתכוונת להתחתן בשמלה לבנה ממש כמו שהייתי מתכוונת לעשות מאז ילדותי אם הייתי ילדה שחושבת על החתונה העתידית שלה. אני מתכוונת להתחתן בשמלת כלה לבנה כי אני עומדת להיות הכלה. זה לרוב מה שעושים. ומי שלא, זה סבבה גם. בכל מקרה, זה נשמע לי די מתאים.

באשר לטקס, יש מגוון רחב של אופציות. יש זוגות שבוחרים להחליף נדרים, יש כאלו שבוחרים חבר או בן משפחה לנהל את הטקס, יש מגוון ארגונים שמספקים שירות כזה. אנחנו, כנראה, נערוך את הטקס שלנו דרך ארגון הוויה, והוא יהיה קרוב יחסית לחתונה הלכתית. לשנינו חשובה חתונה שוויונית בה שנינו ניקח חלק בטקס. אגב, ניתן לחלוטין לערוך חתונה דתית, אפילו דתית אורתודוכסית, ללא רב של הרבנות. למעשה יהודים בכל העולם מתחתנים חתונות אורתודוכסיות ללא רבנות מדינת ישראל. אבות אבותינו, סבים וסבתות – כולם התחתנו לפני שהייתה בכלל רבנות. זה אפשרי.

אבל מה אכפת לכם?

שאלה שהופנתה אליי לא מעט היא השאלה הזאת. בכנות אני לא מצליחה לחשוב על שאלות חמורות ממנה. אנחנו לא "מתחתנים באופן עצמאי" כי "לא אכפת לנו איך נתחתן". אנחנו מתחתנים כך כי מאוד אכפת לנו. כל ניסיון הסברה של למה אכפת לנו נתקל באותה שאלה, שוב ושוב – "אבל מה אכפת לכם?", במעין מעגל אינסופי שכזה. כל ההנחה ההגיונית בעיני שהגיוני שנתחתן בצורה בה אנו מאמינים לא ממש משקיטה את ההנחה הרווחת שאנחנו צריכים להתחתן בצורה שתפגע באורח החיים ובעולם הערכי שלנו על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של בני המשפחה להם זה מפריע. כאילו העובדה שהם בוחרים, מרצון, שלא להגיע לאירוע שלנו (עם כאב, לדעתי, משני הצדדים) למעשה מותיר לנו רק ברירה אחת והיא לשנות את הטקס.

כאשר עסקתי בניסיון הסיזיפי של להסביר את עצמי נתקלתי באמירות כמו "את מדברת שטויות" ("אני לא מסכימה איתך, אז את וודאי טועה"), "את קיצונית מדי" ("אני לא מסכימה איתך, דעתך גורמת לי לאי נוחות"), "חשוב שכל המשפחה תגיע" (לגבי זה – אני לחלוטין מסכימה, וכולם כאמור מוזמנים להגיע.). יותר משזה מתסכל, זה מעליב. אבל אני משערת שזה המחיר שצריך לשלם, ובכנות כשיצאתי מביתו של אותו קרוב משפחה שיקר לליבי, שאולי לא יגיע לחתונה שלי כי היא נערכת על פי דרכי ודרך בן זוגי ולא על פי דרכו של מוסד שאנחנו בלשון המעטה לא מאמינים בו, לרגע מאוד כואב אחד רציתי שזה יהיה הקרב של מישהו אחר.

אם היינו זוג של נוצריה ויהודי, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו זוג גברים או זוג נשים, זה לא היה מתמיה אף אחד – כי לא היינו יכולים להתחתן ברבנות. אם היינו גרושה וכהן. ממזר ויהודייה. אפילו "סתם" עולים חדשים, אולי מברית המועצות, שעושים להם בעיות. כל אותם זוגות שאין להם ברירה. וכך, כשהרגע הכואב והחלש הזה עבר דרכי וחלף, הבנתי שלנו יש ברירה, ודווקא בגלל זה הבחירה שלנו כל כך חשובה לי, וכל כך חשוב לי שנמשיך בדרך בה התחלנו. זו החתונה שלנו – זה טקס מאושר שכאמור, אני מרוצה ממנו עד מאוד. ואני ובן הזוג שלי נערוך אותו בצורה שמתאימה לנו, ולא לאנשים אחרים, ולא בלית ברירה, אלא כי זו הבחירה הנכונה עבורינו.

בנימה אופטימית זו, אני שולחת אתכם אל עוד פוסט של תומר פרסיקו. לגבי החתונה שלנו, אני אמשיך ואעדכן. ולכל המאורסים אי שם מחוץ לאינטרנט, אם אתם תוהים או מתלבטים – זכרו שזו החתונה שלכם, הבחירה שלכם. אם תמצאו את עצמכם נתקלים בשאלה "אז מה אכפת לכם?", אל תהססו לומר אם דווקא כן אכפת. אכפת זה חשוב. ואם, כמונו, הרבנות לא מתאימה לכם, ואתם רוצים משהו אחר – דעו שאתם לא לבד.

להתנגד לטרור הדרת נשים

לפני שנתיים, בעודי בשנתי הרביעית ב"בצלאל", נתקלתי בקבוצת "לא מצונזרות", אשר שמה לה למטרה להילחם בהדרת נשים בשילוט ופרסום ציבורי. כחלק מפעילות הקבוצה, נתלו 140 שלטים עם תמונות נשים ברחבי ירושלים. רק 4 הושחתו, ולא בשכונות חרדיות מובהקות. המחשבה הייתה להרחיב את הפרוייקט לשילוט אוטובוסים ושילוט נוסף, והתעניינתי בסיוע לדבר. נפגשתי עם הרב אורי אילון מ"לא מצונזרות" במטרה להתנדב ואולי אף ליצור פרוייקט משותף עם המחלקה שלי בבצלאל אך לצערי, עקב מחלה ארוכה, זה לא יצא לפועל. עבדתי קשה כדי לשרוד את השנה ולסיים את לימודי למרות המחלה, ועזבתי את העיר. עם זאת, אתמול נתקלתי במודעה הזו, ושמחתי על כך שהנה, משהו חיובי קרה אחרי הכל.

הצילום מתוך "ישראל היום"

אצתי ופרסמתי את התמונה בפייסבוק, שכן בעוד שאני לא חושבת שזה הפיתרון הטוב ביותר, היה לי ברור שהוא לפחות צעד בכיוון נכון. הופתעתי לגלות תגובות שליליות רבות למהלך. בעוד שאת חלקן אני מבינה, הרגשתי שחלקן נובעות מטעויות, ועם חלקן אני לא מסכימה בעליל. אז, להלן פוסט, וכמה תשובות לשאלות נפוצות.

מדוע אסור לפרסם נשים על אוטובוסים בירושלים, או – כניעה לטרור.

חברת "כנען" היא אחת מחברות פרסום החוצות בירושלים. אוטובוסים, שלטים וכו'. לאחר השחתות של אוטובוסים ושלטים, החברה פשוט לא רצתה לקחת אחריות יותר. על זה אפשר לקרוא כאן, למשל. ההחלטה לא הגיעה מהציבור החרדי ("החרדים לא הפעילו עלינו לחץ להוריד נשים, אנחנו החלטנו על זה בעצמנו, בגלל ההשחתות.") אלא מסיבות כלכליות, שאפשר להבין, ברמה מסוימת.

כלומר, עקב פעילות אלימה שמהווה איום כלכלי, הוסרו תמונות נשים מרחבי העיר. מילה טובה להשתמש בה על מנת לתמצת את העניין היא "טרור". חברת כנען נכנעה לטרור, מסיבות כלכליות, וייצוג נשי הועלם מהעיר. בשלטים, בעיתונות, בעלונים. פוף!

צריך להתחשב ברגשות החרדים.

מעבר לעובדה שמדובר, כפי שציינתי מעלה, במיעוט קיצוני ואלים, ובין אם צריך להתחשב או לא צריך להתחשב ברגשות החרדים – אין שום סיבה שהתחשבות כזאת לא תגיע על חשבון ציבור אחר. על כל אדם אשר לא מעוניין לראות תמונה של אישה בפרסום תמצא אדם שעבורו ייצוג שווה זה חשוב. לא קיים פיתרון שיתאים לכולם. זה פשוט לא יקרה.

אוטובוסים רבים בירושלים, עקב מתווה הרכבת הקלה והצורה בה ירושלים בנויה, "התחרדות" שכונות ועוד, עוברים בשכונות חרדיות. אבל הם עוברים גם בשכונות חילוניות, או מעורבות, או סרוגות. אפילו אם הייתי מאמינה שכל החרדים לא מעוניינים לראות נשים כלל בפרסום חוצות – ושוב, אני לא מאמינה בזה, בכלל – זה לא מסביר העלמה כללית של נשים מהמרחב.

אבל צריך להתחשב ברגשות החרדים! בעיניהם זו פורנוגרפיה!

די, תפסיקו לדבר בשם חרדים. ברצינות. אבל שוב – נניח וזה היה נכון. נניח שבעיני ציבור חרדי שלם, צילום של ילדה בת 10 הוא צילום פורנוגרפי לכל דבר. למה זה מצדיק את המחיקה של אותה ילדה? האם אנחנו רוצים לחזק את העמדה בה צילום של ילדה בת 10 הוא פורנוגרפי? מה ילדות בנות 10 ברחבי העיר יחשבו על זה?

אבל זה פוגע ברגשות החרדים!

שוב, נניח וזה היה נכון (אולי אני צריכה למצוא איזה ראשי תיבות לזה.), הדרת נשים פוגעת ברגשותיי וברגשות רבים ורבות אחרים. למה הרגשות שלי חשובים פחות?

הם לא חשובים פחות, אבל הם גם לא חשובים יותר.

ואין שום בעיה עם זה, אבל זה לא קשור לרגשות או למחאה – זה קשור לטרור, זוכרים? אם כולנו היינו מביעים את דעתנו וזהו, באופן לא אלים, סביר להניח שעדיין היו נשים בשלטי חוצות בירושלים. ואם לא, ובכן, לפחות זה לא טרור, והיינו כולנו ממשיכים ופועלים בשביל מה שאנחנו מאמינים בו בדרכים לא אלימות ומקווים שהצדק ינצח, איש איש ומה שצדק אומר עבורו.

אבל בעיני תמונות פרסום מודרניות הן פרובוקטיביות ולא נאותות ובכלל מחפצנות נשים. אני אישית לא אוהב פרסומות כאלה.

אבל לא כל התמונות ככה, והתמונות שכן ככה לא ככה בגלל שיש בהן נשים, אלא בגלל מי שחשב ותכנן את הפרסומת בצורה הזאת. אישה לא מחופצנת ופרובוקטיבית מעצם היותה אישה. ואתם יודעים מה? נניח והיא כן בעיני אנשים מסוימים (ונשים בצד את כמה זה מזעזע בעיני, כי זה לא הנושא, בפוסט הזה). אז מה? זה לא קשור לנושא. רוצים פרסומות אחרות? תפעלו בשביל זה, ואל תמזגו את זה עם הדרת נשים. תפסיקו להתנהג כאילו מדובר רק בתמונות של נשים בביקיני (ואין לי בעיה עם נשים בביקיני). מדובר בתמונות של ילדות. בתמונות פנים (למעשה, בכתבה שציינתי למעלה נחתכו *רק* הפנים), באיורים – אפילו לא בתמונות. זה לא קשור לפרובוקטיביות – מדובר בהדרת נשים מהמרחב הציבורי.

למה מהמיסים שלי?

כולנו משלמים מיסים על דברים שאנחנו לא אוהבים. זה תקף לכולם, מלבד מי שלא משלם מיסים (ולא, זו לא קריצה לחברה החרדית). כמו שציינתי, זה לא פיתרון אידאלי. פיתרון מוצלח יותר היה אם היו מוצאים את משחיתי האוטובוסים וממצים איתם ועם חשבון הבנק שלהם את הדין. מאחר וזה לא קורה, אפשר כאמור להיכנע לטרור, או לעשות איתו משהו. אני מעדיפה את האפשרות השנייה.

מה זה הפרוייקט "ירושלמיות, נעים להכיר" שמוזכר בכתבה? מה, למה לשים נשים בביקיני בכל מקום?

הפרוייקט מציג נשים ירושלמיות אמיתיות לגמרי. אפשר לראות דוגמה כאן. הן לא בביקיני, לא שיש לי בעיה עם נשים בביקיני.

אבל למה לעשות דווקא?

ניסיתי למצוא הגדרה אחידה לביטוי הנפלא "לעשות דווקא". לא הצלחתי למצוא משהו אחיד מספיק בעברית, אבל בעיקרון כל הגדרה שכן מצאתי מדבר על פעילות שמבוצעת במטרה ומתוך רצון לפגוע.

אז, לא, זה לא לעשות דווקא. הפרוייקט הזה לא קם ונופל כדי לבאס ולפגוע בחרדים. בניגוד למה שחלק מהמגיבים שלי בפייסבוק חושבים, לעשות דווקא ולמחות זה לא אותו הדבר.

זכרו – מחאה אינה אלימה בהכרח. ספציפית, אני מקווה שכל מי שנתקל בפוסט הזה יהא הוא חרדי, חילוני או קלינגוני רואה שתליית שלטים שמציגים נשים ירושלמיות היא אינה פעולה שאף מתקרבת לשריפת אוטובוסים, אבל אם לא, אני אגיד את זה – תליית שלטים שמציגים נשים ירושלמיות היא אינה פעולה שאף מתקרבת לשריפת אוטובוסים. תליית שלטים שמציגים נשים ירושלמיות אינה טרור. שריפת אוטובוסים היא כן.

אבל ירושלים זה ירושלים ותל אביב זה תל אביב וביקיני וצניעות ובלההההה

זה לא רק בירושלים וזה לא רק ביקיני. השטח בין בני ברק לרמת גן כנראה כה מועד לפורענות שהניחו מראש שהוא יושחת והשתמשו בכך בשביל ליצור שלט ליום המאבק לאלימות נגד נשים. ציפי לבני מלכתחילה לא פרסמה את עצמה בבני ברק במה שהוא בעיני דוחה ומבחיל ומשדר מסר מחריד. בר רפאלי הושחתה באשקלון. אמנם בירושלים אבל שלטי המכביה לא היו פרובוקטיבים בשום צורה, ובאמת שממש לא צריך להתאמץ כדי למצוא דוגמאות, רק גוגל והכנה נפשית לדיכאון.

מחאה זה סבבה. טרור זה לא.

פשקווילים הם חלק מהנוף הירושלמי הכולל. לא צריך להתרחק כל כך ממרכז העיר כדי לראות שלטים מאירי עיניים על כמה לנשים אסור לצחוק, כמה אישה בשרוול קצר אינה רצויה בחנות מסוימת או ברחוב מסויים. סבבה. השלטים האלו יכולים להיות שם. הבעת דעה יכולה להיות סבבה לא משנה כמה מחליאה אני חושבת שהיא. אבל שריפת אוטובוסים זו לא מחאה. זה לא קשור לפרובוקטיביות. זה לא קשור להחפצה של נשים, או לירושלים או להתחשבות ברגשות. זה קשור להעלמת נשים מהמרחב הציבורי באמצעות טרור. ולטרור יש להתנגד.

עורכי כתבות אובססיביים לגבי המשקל שלך

בפחות משעתיים נחשפתי לשתי כתבות שונות, עם הפרש של בקושי 24 שעות ביניהן, אשר בכותרת או בכותרת המשנה שלהן מוזכרת המילה "שמנמנה", אך בכתבה עצמה אין ולא אזכור אחד של נושא המשקל.

האחת, בביצה הנקראת "Ynet יחסים", עם הכותרת המהממת(!!1) "שמנמנה ועצובה בחג? 5 דרכים למצוא חבר".

השנייה כתבה תמימה ב- TimeOut – על כספומט קאפקייקס, עם כותרת המשנה: "כספומט שמוציא קאפקייקס נפתח בניו יורק, אז שלחנו כתבת עם יותר מדי שמחת חיים ופחות מדי קלוריות כדי לבדוק את העניין. כמו שקיווינו – היא חזרה שמנמנה ומדוכדכת".

חיפשתי, אבל המילים קלוריות, משקל או שמנמנה או שמנה לא מופיעות בגוף הכתבות הללו, אבל נראה שבשתיהן היה משום מה חשוב להדגיש את הנקודה.

הכתבות עצמן שונות לחלוטין זו מזו. הראשונה, עם הכותרת המבחילה ובפנים כמה נקודות של אמת, הזכירה לי מעט את סצנת האמזונה שכתבתי עליה בעבר – כאשר עבורי הנקודות הרלוונטיות נבלעו בגישה בעייתית. השנייה היא סיקור קצר וחביב, כתבה עם נקודות די מעניינות על מותגים, גדג'טים וסלפיז, אם כי בטח שלא קשורה לשומן מלבד העובדה שיש כזה בעוגות. בראשונה, שומן זה רע, ממש לצד "עצובה" וכמובן עם תוספת של הבטחת פיתרון הבנזוג שיבוא ויגאל את השמנה העצובה מיסוריה (כי חס ושלום תהיה מישהי שמנה – או, סליחה, שמנמנה – ורווקה וסבבה עם זה). בשנייה זה אולי לא כל כך בולט אבל זה לגמרי שם.

חלקכם אולי תגידו שכותרות משנה חביבות בכתבת פחמימות זה לא ביג דיל, ושאתם בכלל אוהבים שמנמנות וכמה מחברותיכן הטובות ביותר וזה. אז זהו – שזה לא משנה. בכלל. אל תתנו למילה הכאילו חמודה "שמנמנה" להטעות אתכם, וגם לא לכתבות עצמן – גם לא כתבה תמימה על קאפקייקס. אין שום סיבה שהמילה הזאת תהיה שם. כפי שציינתי, היא לא קשורה לאף אחת מהכתבות. ובעוד שיש הבדל בין כתבת זוגיות לכתבת סיקור של כספומט מאפים, בשתיהן ההתייחסות למשקלה של האישה כמשהו שאפשר לבקר, למסגר ולשפוט (וכמובן, לטפל בו) זהה. האישה בכתבה הראשונה "שמנמנה ועצובה בחג" וצריכה להתגבר על עצמה, זו שבשנייה סובלת מ"יותר מדי שמחת חיים ופחות מדי קלוריות". הראשונה עשויה לפתור את עצמה הבעיה באמצעות גבר השנייה תחזור מה"פיתרון" עצובה – אבל נצמיד את זה למשקל, ולא למאפה עבש ותסכול מתרבות צריכה הזויה.

העיסוק בשומן כמובן לא בלעדיי לנשים בלבד. יחס שלילי עקב משקל מקבלים הן גברים והן נשים. אפילו בעמוד הפייסבוק של טיים אאוט החלומות על מאפים מקושטים הפכו לחלומות "שמנים", רק שבמקרה הזה אצים רצים לממשם –

השיפוטיות, בסטטוס, לא ממש קיימת, והמילה שם בשביל ההומור. אבל וואלה, כשמדברים על אישה (או על גבר כמובן) השימוש במונח שמנמנה בהומור לא ממש מוצא חן בעיניי. בין אם השימוש הוא קומי או שיפוטי, הוא בעייתי. והעניין הוא שהוא כנראה כל כך סטנדרטי, מובהק וברור – שהוא שם בכותרות, בלי שום קשר לתוכן.

היגיון של תשבצים

לא טרחתי לספור את המילים והדוגמאות בכתבה, אבל עדיין הרגיש לי קצת תמוה שארבע דוגמאות שלמות בכתבה תמימה על תשבצים  ב"הארץ" עוסקות בחפצון או פנטזיות על נשים.

רק אומרת.

שוויון, גאווה

מאז שעברתי לגור עם בן זוגי (שיחיה) אני נתקלת באי אלו אמירות, חביבות ברובן, משעשעות בחלקן, בהם לכאורה מאז שעברנו לגור יחד למעשה הגעתי למנוחה ולנחלה. יש מי שידאג, יש מי שיעשה דברים, יש מי שיקח את עול העולם מכתפיי הדואבות והעדינות.

לעיתים, אני לא ממש שמה לב לזה. לרוב אני מקבלת את זה כהומור. אבל גרוע מכל – כמעט תמיד לא נתתי לזה עוד רגע של מחשבה. ממש השבוע הלכתי לי ברחוב ונתקלתי במכר, ותוך חילופי הדברים סיפרתי לו מעט מתלאות דירתינו המגניבה מאוד אך הסובלת מהזנחה כלשהי, מאחר והדיירים הקודמים – נראה שלא התלוננו או הסבו את תשומת ליבם של בעלי הבית לכלום. כך יצא שכשהגענו לדירה שמנו לב שדוד השמש לא עובד, שחלקים במקלחת נשברים במגע יד, ועוד. החודש התעוררנו להפתעה משמחת של בית מוצף לחלוטין עקב צינור מתפורר.

"את לא צריכה לדאוג לזה, את גרה עם א'" אמר המכר בוריאציה כזו או אחרת.

הסכמתי בחוסר נעימות שלשם שינוי ליוותה אותי גם בדקות שלאחר מכן, ואי לכך גם עכשיו.

מדוע למעשה אני מסכימה עם ההלצות הספק רציניות האלו?

ואז הבנתי – חלק בי חושש, קמעה, קצת מתבייש, אפילו, לומר "אני במערכת יחסים שוויונית, אני גאה בזה, ואני חושבת שזה שאני לוקחת על עצמי את אותה אחריות שלוקח בן הזוג שלי לא אומר שום דבר רע על אף אחד מאיתנו, אלא להפך".

ולמה, בעצם? הרי בתוך מערכת היחסים עצמה, מול אחרים שחושבים כפי שאני חושבת, אני רואה את ההתנהלות הזאת כמקור גאווה, ובמידה ואני לא עומדת בסטנדרטים האלו – מקור לאכזבה עצמית. אם כך, האם אותו חשש קל ובקושי מורגש מגיע מאותה סיבה נושנה של "מה יחשבו עליי?". כמו בכל כך הרבה דברים אחרים, הנה נקודה פמיניסטית שנתפסת כפגם אצל נשים וגברים כאחד. גבר במערכת יחסים שוויונית עשוי להתפס כחלש, ואישה במערכת יחסים כזאת תתפס על ידי אנשים – גם כאלו אשר יכריזו בלי היסוס על עצמם (ובעיקר עצמן) כפמיניסטים – כנשית פחות, גסה, אגרסיבית. במקרי קיצון אף כמי שנלקחה ממנה תמיכה ראויה, כמי שמתפשרת על בן זוג, או לא מצליחה למצוא משהו "טוב יותר" – לאישה יש כח, אבל כח "נשי", שקט, נחוש, מניפולטיבי – אולי כזה שמשתמש בסקס ככלי מיקוח, או באיום בפרידה כדי להשיג גבר שיתאים לרובריקה הנכונה, כלומר גבר שיספק לה את כל "צרכיה",אשר על פי אותם אנשים הם גבר עב קול עם ידע במכונאות ולא, נניח, גבר שמתייחס אליה כשווה, כפרטנר, כשותפה. ועל כן, שוב, היא אישה פגומה. כולם רוצים שאישה תוכל להצביע, אבל כמות לא מבוטלת של אנשים עדיין חושבים שאחריותו של הגבר לפרנס אותה. או לכל הפחות, לפתוח לה את הדלת. אחרת הוא לא מנומס, והיא לא מקבלת את הכבוד הראוי לה.

במאמר הזה שפורסם לפני יומיים מתואר סקר שערכה קתלין גרסון על זוגיות שוויוניות. הן הגברים והן הנשים ענו תשובות דומות – הם היו מעדיפים לחיות במערכות יחסים השואפת לשוויון אם כי יש לשים לב שגם ברמת האידאל, יותר גברים מעוניינים במערכת יחסים "מסורתית" מנשים. בכל מקרה, ה-Fall Back של גברים ונשים שונה מאוד. בהינתן חוסר היכולת להיות במערכת יחסים שוויונית, רוב הגברים העדיפו לקיים מערכת יחסים "מסורתית" בהם הם המפרנסים והאישה בתפקיד עקרת הבית. נשים לעומתם, בהינתן בעל שמעוניין בכך שיהיו עקרות בית או יעבדו במשרה חלקית לכל היותר, אמרו שיעדיפו להתגרש לגדל את ילדיהן לבד. כלומר, לעבוד אפילו קשה יותר, במסגרת תומכת פחות.

מתוך המאמר הנ"ל

בדיוני פייסבוק נתקלתי בביקורת על אותה אישה שבוחרת דווקא להתגרש ולא לתת את חלקה, כאילו אין לה זכות שווה לזו של הגבר, לחלום, להתפתח, לשאוף. לי אישית חבל שלא הייתה אופציה נוספת – מערכת יחסים הפוכה מזו המסורתית, בה ניתנת לאישה דווקא להתמקד בקריירה שלה. ייתכן ואז האופציה לאותן נשים הייתה מרגישה כלואה פחות, אך ברור שבמצב הנוכחי של שוק העבודה הדבר בעייתי אף יותר, לנוכח העובדה שנשים משתכרות פחות מגברים באותן המשרות.

בעיני הדבר מעודד, אך אני שוב חוזרת לנושא המקורי של הפוסט – הבושה. ההנחה החברתית. התמזל מזלי לחיות בקרב אנשים שדעתם קרובה לשלי, נטולי שיפוט אשר איתם אני יכולה לדבר על נושאים אלו מבלי לשער שבראשם עוברות מחשבות כפי שתיארתי מעלה. אך אני כן נתקלת במחשבות כאלו במקומות אחרים, מכרים, אינטרנט – כפי שתיארתי גם בפוסטים קודמים. אני מתביישת בחשש שלי, ומכירה בזה שהוא הבעיה שלי בלבד. אז – לא עוד. אני גאה לתת לבן זוגי דברים. אני שמחה כשאני יכולה לפנק אותו בכל מיני דרכים ואני גם שמחה שאני לא חיה סוג של חיים חסרי דאגות כי מישהו "דואג" לי, ושיש לי מקום להתפתח, לתת את הטון, להביע את דעתי, לבצע דברים בעצמי. כן, גם ברגעים קשים, גם כשאני עייפה ואומללה ורוצה שפיה כלשהי תגיע ותנופף את הבעיות הרחק. היום בן זוגי היקר הכין לי תה. מתישהו הכנתי לו קפה. כנראה שזה ימשיך ככה. זהו.

פוסט פוסט טראומה

לפני זמן, אפילו די רב, נתקלתי בפוסט הזה. אני מאוד ממליצה לקרוא את הפוסט, ששמו "היומיום של הפחד", אבל בקצרה – מסופר בו על חוויה מאוד לא נעימה של אישה אשר מצאה את עצמה חולקת קרון סגור ברכבת הכרמלית בחיפה עם גבר אחד נוסף, כשבשלב כלשהו אפילו הנהג ירד מהרכבת למספר דקות. החששות, התרחישים שהיא הריצה בראשה לאור הסיטואציה – כמו ניתוח אסטרטגי לפני קרב, תכנון נתיב מילוט, כל זאת בעקבות אותו גבר ש, אני מצטטת "לא עשה שום דבר רע. כל חטאו היה שהוא גבר שאני לא מכירה".

למרות שהתקשיתי תחילה בניסוחם, יש כמה דברים שמאוד הטרידו אותי אחרי שקראתי את הפוסט הזה. החוויות של הכותבת שיקפו באופן מדויק את הצורה בה אני חושבת בסיטואציות דומות. לחשוב שאני חרדתית וקצת משונה, ניחא. אבל התחלתי לחשוב שהחרדות האלו הם הנורמה… זה הטריד אותי. אפילו אם לא מאוד הפתיע.

אבל הדבר שלא נתן לי מנוחה היה הפיתרון שהוצע בפוסט – התקנת אמצעי בטיחות בכרמלית והגברת מספר המאבטחים. האם זה, למעשה, פיתרון? כי הבעיה שאני ראיתי גדולה ורחבה בהרבה מרכבת אחת לא מצוידת היטב.

הבנתי שמה שבאמת מטריד אותי – כואב לי – הוא כמות הפחד השזורה בכתוב, החרדה. אחד המגיבים כתב שאם לאישה יש בעיה רק משום שגבר זר נמצא איתה לבד, יש לה בעיה חמורה בתפיסת המציאות. על אף שהוא התנסח באופן אומלל וכנראה שלפחות קצת פוגעני – הוא עדיין עלה על משהו. יש לנו בעיה עם תפיסת המציאות, משום שהיא תפיסה פוסט-טראומטית והיא לא ממש עושה לנו טוב. לא יודעת מה אתכן\ם, אני לא נהנית מלהיות בחרדה.

ההטרדה המינית הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת 10. שיפצו אצלנו את הבית, ואחד הפועלים (זכור לי שהיינו מאוד חברותיים איתם, ייתכן והכרנו אותם קודם, או משהו כזה), תפס אותי באיזה רגע בו היינו לבד, הניח יד והעיר הערה על החזה שלי. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה (בת 10, וכאלה) והוא המשיך וניסה לשכנע אותי להראות לו "אותם". עניתי לא. הוא הציע שלל מקומות, ובכל פעם עניתי לא. מתישהו הוא קם והלך, בדיעבד כנראה כי שמע את אמא שלי מגיעה. היה לי מזל. הבנתי שהסיטואציה הייתה מאוד, איך לומר, לא בסדר, ומיד סיפרתי לה. לא ראיתי אותו יותר מאז.

אבל חשבתי שאראה אותו. שנים אחר כך, דמיינתי שהוא בא ו"נוקם" בי, איכשהו. עוקב אחריי, הולך אחריי בסמטאות חשוכות יותר או פחות. שנים אחר כך, לחזור הביתה בחושך לבד לא ממש היה אופציה מבחינתי, אבל כששתי נשים הציעו לי טרמפ בעודי ממתינה לאוטובוס בשעת ערב מאוחרת, זה הרגיש לי איפשהו בין מגוחך ללא אמין. איפה עובר הקו בין זהירות למגננת יתר, לחשדנות חסרת בסיס, אפילו לשנאת גברים?

כי, בעיני, לא משנה איך אסתכל על זה – יש הבדל מהותי בין ללכת עם עוד מישהו כשחוזרים הביתה בלילה כי זה חכם, לבין לפחד לעשות אחרת. פחדתי גם ככה, אבל הצורה בה תיארו לי את זה שאסור לי לחזור לבד הביתה בימי שישי הייתה יותר מפחידה מהגיונית בעיני. הרי, פחד מאלימות פיזית הוא זה שגורם לכך שילדה לא יכולה ללכת לבד, אבל ילד כן. וזה עובר הלאה, מדור לדור. יש בעיה בכך שכל גבר זר הוא אויב פוטנציאלי שדורש חשש והכנה נפשית. היו סמוכות ובטוחות שההכנה הנפשית הזאת לא נשארת בגבולות ההצצה החטופה מעבר לכתף בשעת לילה, זיוף שיחות טלפון עם חברים והחזקת צרור מפתחות כאגרופנים מאולתרים. היא גולשת גם למפגשים תמימים באור יום ותכתובות פורום עם זרים באינטרנט. לא פעם ולא פעמיים מדברים על הצורה בה חפצון נשים והתייחסות גרועה משפיעים על הצורה בה גברים תופסים נשים (לתוהים, הנה כתבה בה נתקלתי לפני שבוע בערך שעושה ממש את זה, (אם כי בעיני היא מפורטת יתר על המידה והייתה חסרה לי הטענה שאחריותו של גבר בר דעת להתמודד עם שלל גירויים ועדיין להישאר בן אדם תרבותי ולא חלאה) אבל ההפך נכון גם כן. בין השורות לא קשה למצוא הדרה מהותית של גברים משיחות עקב היותם גברים – שהרי, אנחנו גדלות בסביבה שגם אם לא אומרת לנו את זה, מתנהגת בצורה שמטפחת תפיסה בה הגבר הוא האויב, עוכר נשים, אורב בצללים לפני מתקפה במקרה הרע ולא מבין במקרה הטוב. ההדרה הזאת בעייתית כי מעבר לעובדה שגם גברים הם בני אדם עם בעיות תחושות ורגשות ולא בסדר בעליל להדיר אותם, היא זו שמונעת חלקים רבים מהדיאלוג בין המינים, שהיה יכול לעודד הבנה, שוויון, רווח לכל ואף את קיפוצם של אי אלו חדי קרן וחתלתולים כמו הבנה ומיגור של תרבות האונס, טיפול באותם דברים שמלכתחילה היוו מקפצה להתנהגות הפוסט טראומטית שתיארתי.

למען עצמנו, אנחנו צריכות לנסות ללכת ברחוב בלי פחד, או לפחות עם משהו נוסף מלבדו. למען השאיפה לחיות בחברה תרבותית ושוויונית אנחנו חייבות להתייחס לגברים כבני אדם ולא כאויבים אוטומטיים של הרעיון הפמיניסטי, שיח מגדרי, או נשים באופן כללי. כשאני בסיטואציה שמאיימת עליי עקב אירועים קודמים, אני מנסה לזכור שמעבר לאלמנט ההגיוני של להיזהר ולשמור על עצמי, חלק גדול מהחרדה היא בגלל אירועים *קודמים*. בסופו של יום, זה תהליך נפשי. אני לא אומרת לטמון את הראש בחול, ואני לא ממש בטוחה איך התהליך הזה אמור לעבוד. אבל אני כן יודעת שכל מצלמות האבטחה בעולם לא יגרמו לאישה להרגיש בטוחה – הם פשוט יסייעו למחוק עוד סעיף אחד קטן מרשימת החרדות. ופוטנציאלית זו רשימה ארוכה, ארוכה מאוד.

סוד האב הנעלם

נתקלתי במהלך שיטוטיי ברשת בכותרת  "אני שרית בראל, לא שרית חד הורית" מתנוססת בגאון מעל הגיגיה של אותה שרית, שהיא גם אם חד הורית אבל גם מוצאת את הכח הפנימי, האושר, השמחה, הנצנצים ושאר מרעין בישין ולא רוצה לכנות את עצמה באותו כינוי עגום "חד הורית" כזהות אומללה ומחפשת רחמים. מה שהיא כנראה לא מוצאת לנכון לכלול בכתבתה, ומה שאני לא מצאתי לו זכר – הוא אבי ילדיה. איפה הוא? מי הוא? מה תפקידו בכח?

מקומם אותי שנשים גרושות (הפוסט מתייחס לנשים, עקב ריבוי סטטיסטי אפי ועקב סיבות מגדריות חברתיות שונות, אבל בהחלט ייתכנו גברים באותו המצב) נקראות מיד "חד הוריות". כן, אני בטוחה שיש נשים שהן למעשה מתפקדות בהרבה מובנים, אם לא בכולן, כאימהות חד הוריות – האב לא משלם מזונות, מתחמק מפגישה עם ילדיו וכו' וכו'. אבל בהרבה מקרים, לילדיה של אותה אם גרושה יש אב מתפקד, לעיתים מתפקד נפלא. יש להם מישהו להתקשר אליו כשהם עצובים, מישהו שיגיד להם יום הולדת שמח, מישהו לבלות איתו זמן כשיש חופש. יש מישהו שמעורב במגוון ההחלטות ההוריות שנעשות לגבי אותו הילד. לפעמים – המשמורת אפילו הולכת לאב, ולא לאם. נדיר, אבל קורה. בקצרה – כפי שאמרתי, לילדים להורים גרושים כמעט תמיד יש הורים. ברבים.

בתור בת במשפחה חד הורית – שכן אבי נפטר – הדבר הזה מקומם אותי. יתמות זו הדרך הכי "קלה" לדבר על ההבדל הזה. היא מאוד טרגית למשמע, היא נטולת בחירה ושמתי לב שהיא לרוב סוג של פרה קדושה. אבל גם אימהות "יחידניות מבחירה" מגדלות את ילדיהם במשפחה חד הורית במובהק. הבעיה שלי עם העניין הזה היא לא בסגנון של "אני מסכנה יותר, לי אין אבא ולילדים שלך, הו אם גרושה, לרוב יש" אלא אחרת. שפה זה דבר חשוב. ברגע שמשתמשים בביטוי "משפחה חד הורית" במקרים בהם לילדים יש יותר מהורה אחד, זו זילות של המונח שמדירה לחלוטין את ההורה השני מהמשוואה המשפחתית.  אגב, מעניין לראות את הגדרת הוויקיפדיה בעברית, אשר מדברת על משפחה חד הורית כ"משפחה שבה יש, בנוסף לילד אחד לפחות, רק הורה אחד (ולא שניים). " ובכך מבטלת לחלוטין את ההורה השני, בניגוד להגדרת הוויקיפדיה באנגלית, אשר מגדירה "הורה יחיד":A parent who has most of the day to day responsibilities in the raising of the child or children, which would categorize them as the dominant caregiver". בתרגום חופשי, הורה אשר לו מרבית האחריות היום יומית לגידול ילדיו. באנגלית, מאחר והשפה מתייחסת למטפל הראשי בילד כהורה יחיד (וגם זה, כמובן, בעייתי בעיני), הרבה יותר קל להסיק שההורה השני נושא בתואר מטפל משני, שלא לומר – קיים. בעברית, ההתייחסות היא למשפחה הכוללת (ולא לאם\אב. לפי ההגדרה החוקית, למשל, שרית יכולה להיות אם יחידה במשפחה חד הורית, אבל לא אם חד הורית.) כך שלרוב, הרבה יותר קל לצמצם את קיומו של ההורה השני, במקרה הזה – האב.

בכתבה הנ"ל שציינתי, הוא פשוט לא מופיע. עשיתי קונטרול F והכל, כדי לוודא. קיבלתי אבק, כאב, אבל ואבלים – אבל לא קיבלתי אב. אנחנו לא יודעים אם הוא בכלל יזם את הגירושין ורצה לעזוב את הבית, אם הוא רואה את ילדיו אחת לשבוע, פעמיים בשבוע או פעם בשנה. אנחנו לא יודעים מה מערכת היחסים שלו איתם, אם הוא משלם מזונות או לא. במובן הגלוי, ההכרתי, הוא אינו בכתבה. במובן התת הכרתי, הוא כנראה לא שם בכלל. וזה לא הוגן. למעשה, אני די בטוחה שזה לא הוגן כלפיי כלל המשפחה, ולא רק כלפיו.

אלימות, ניצול ונצנצים – למה דמדומים זה רע.

היה זה לילה חשוך ואפל. באמת, ממש אפל. הפסקת חשמל של שעות על שעות.

הייתה זו הפסקת החשמל הזאת שגרמה לי לפתוח את הספר "דמדומים" ולקרוא אותו. כן, לקרוא אותו. זה היה הספר היחיד עם אותיות גדולות מספיק לקרוא לאור נרות. אני לא גאה בזה, אבל זה קרה. הקטע ששבר אותי היה הקטע שבו אדוארד, הערפד, נוגע בבלה, בת האדם, וזו – אחוזה תשוקה כפי שרק בנות בדיוניות שקוראים להן בלה סוואן יכולות – התעלפה. כן, היא התעלפה. ועדיין המשכתי לקרוא.

זמן מה לפני כן ראיתי את הסרט, בהילוך מהיר, במחשבו של אחי ודי נהניתי. כלומר, ההילוך המהיר ממש תרם לזה ורוב מה שהדמויות עושות זה לבהות זו בזו בכל מקרה, בדממה, אז זה היה סבבה. מדי פעם הייתה מוזיקה מצוינת ויער. סה"כ, הייתי מרוצה. ומאוד, מאוד נהניתי לרדת על כל העניין אחר כך.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי לפני יומיים ראיתי את הסרט האחרון בסדרה, מתוך מחשבה שאהנה גם ממנו באותה הצורה. קצת הומור טוב במהלך הסרט וקצת הרבה הומור לאחר מכן, כשארד עליו בפורטרוט. אמנם עין הדג עשו את זה קודם, אבל זה עדיין יהיה כיף.

אז כן, זה היה כיף. אבל זה גם היה מוגזם. ברצינות גמורה , אחרי שכל ההומור שכח קצת ודמעות הצחוק הפרוע התייבשו, אני באמת ובתמים חושבת שזה סרט בעייתי במקרה הטוב ומזעזע במקרה הרע ועל כך החלטתי לכתוב, שכן לצחוק על העניין לא באמת תכננתי לעשות כאן.

למי שלא מכיר, בלה היא בת אדם נטולת תחביבים, הומור והבעות פנים, שמבלה את רוב זמנה לקטר על כך שהיא נמצאת עם אבא שלה בעיירה אפרורית ולא עם אמא שלה באיזו עיר מלאת שמש אי שם. אדוארד הוא בחור יפה תואר, שנראה בדיוק כמו אל יווני (שכן אחרת לא ברור לי מדוע טורחת הסופרת לציין את ההשוואה הזאת שוב, ושוב, ושוב). הוא גם ערפד. הם מתאהבים – בלה כי אדוארד מושך אותה באופן טבעי, שכן הוא טורף והיא הנטרף וזה מאוד ביולוגי וכזה (למען האמת יש בערך צמח אחד שעושה את זה, אבל הי, זה הולם) ואדוארד ממש אוהב את ריח הדם של בלה. אין שום סיבה אחרת לאהבה ביניהם. אבל ככה זה, אני משערת. או משהו.

venus flytrap, או "דיוניאה" בעברית, מושך את טרפו ואז אוכל אותו. כמו אדוארד רק בלי להתלבט לגבי זה. התמונה מוויקיפדיה.

בכל אופן, הם "מתאהבים", הוא קצת חושש כי הוא, אממ, ערפד מוצץ דם וכאלה והוא חושב שהוא יפגע בה. היא ממשיכה לרדוף אחריו (מוטיב חוזר: בלה רודפת אחרי אנשים שעשויים להרוג אותה). הם נהיים יחד. הוא עוזב שוב. היא פלוס מינוס מנסה להתאבד כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא חוזר.

תוך כדי כל אלו, מגיע ג'ייקוב. ג'ייק הוא בחור חביב שמחבב את בלה, והיא -במפתיע, שכן הוא נחמד וכאלה – מחבבת אותו גם. מתישהו הוא מגלה שהוא איש זאב (כיאה לרבים אחרים ממוצא אינדיאני בסדרה הזו, אני אשאיר את עניין הגזענות בצד) ומנסה להתרחק, מסיבות טובות – איש זאב אחר צילק נוראות את פניה של ארוסתו בהתקף זעם.  יש תקדימים וכאלה. היא, כמובן, רודפת אחריו. מתישהו הוא נכנע וחוזר.

באמצע יש כל מיני "עלילה" של אקשן וכאלה, אבל, נו, באמת. מה שבאמת רלוונטי לסיפורינו הוא משולש האהבה ההזוי הזה, בו בלה מתפרקת כל פעם שאין לידה גבר.

בכל מקרה, בלה רוצה להיות ערפד. אדוארד לא רוצה לעזור לה בזה. בלה רוצה סקס. אדוארד לא. ג'ייקוב סתם מסכן. אדוארד רוצה שבלה תתחתן איתו כתנאי לזה שהוא ישכב איתה. אחרי הרבה לחץ מתון, היא מסכימה.

וכאן מצאנו את עצמנו בחלק הרביעי בסדרה. אז, אחרי שבלה רוצה שבן זוגה יהרוג אותה, אחרי שהיא מנסה להתאבד כדי למשוך את תשומת ליבו, אחרי שהוא מתנה את סיפוקה המיני בנישואים ואחרי שבלה מראה עקשנות ותשוקה לצרות ומוות, אדוארד מראה נחישות של מלפפון ים וג'ייקוב מראה בעיקר את הקוביות שלו בבטן, חצי שעה שלמה אנחנו בוהים בחתונה. אגב, בלה בת 18. מלבד הומור על זה שהיא כנראה בהריון, לא נראה שלמישהו אכפת מזה שהיא מתחתנת בכזה גיל צעיר ונראית מבועתת לגבי זה. או מזה שהיא משקרת להורים שלה על בן זוגה, או מתחתנת עם בחור 70 שנה מעליה כדי לשכנע אותו לשכב איתה ואז להרוג אותה. להזכירכם: אין שום סיבה שהם ביחד מלבד ביולוגיה של טורף-נטרף. לפחות, כך הם עצמם טוענים עוד מהסרט הראשון.

כשג'ייק מבין שבלה עומדת לממש את נישואיה בעודה אנושית ובן זוגה ערפד, הוא מזדעזע, שכן היא עשויה להיקרע לגזרים. זה לא מפריע לאף אחד – לא לחתן, לא לכלה, ובטח לא לצופה הממוצעת שבוהה כפי הנראה בדמות הגברית המועדפת עליה בסרט. כשבלה מתעוררת במיטה שבורה ועם סימנים כחולים על כל גופה ואדוארד מתנצל ובלה אומרת שאין צורך וכמה היא שמחה ומאושרת ורוצה שוב, אני חושבת על אישה מוכה וסביר להניח שהצופה הממוצעת חושבת "אוווו, כמה רומנטי".

עכשיו, בשלב הזה בלה נכנסת להריון. אחרי כעשר או עשרים שניות של שוט – וזה הרבה מאוד ביחס לקולנוע של היום – בו בלה בוהה בבטנה השטוחה, במראה, כאשר ברקע מוזיקה מרגשת, אנחנו יכולים להבין שכמו כל מישהי ביום שאחרי, היא נקשרה לילדה הרך שוודאי מכיל כבר עכשיו רגשות ומחשבות למרות שהוא נראה כמו גוש תאים וגם זה רק במכשור רפואי מתקדם. מדובר בהריון שכמעט כל הדמויות משוכנעות שסופו בסוג של תפלצת לא ברורה. הריון שמסכן את בלה בצורה כל כך מזעזעת שאנו חוזים בגופה ההולך וכמש לאיטו ובתצלומים המראים את צלעותיה המתפצחות מבפנים. אבל היא נחושה ללדת – גם אם זה יביא אותה לסף מוות. ואכן, זה מה שקורה. ההריון (שנראה כמו פרסומת מוצלחת ומחרידה מאוד למניעת אנורקסיה, ומי ייתן שלפחות מזה ייצא משהו טוב) והלידה (המזעזעת אגב, מאוד מזעזעת, ברמות שהפתיעו אותי) אכן הורגים אותה, ומיד לאחר מכן מערפדים אותה כדי שתחיה, או מה שזה לא יהיה.

בהנחה וכל זוועת הספרים הזו הייתה מתרחשת ומישהו בעל היגיון היה מחליף את סטפני מאייר בכתיבת החלק השני של הסרט, בלה הערפדית הייתה מתעוררת לעולם בו היא תבין שעבדו עליה. היא סוממה, למעשה, על ידי טורף אכזרי שניצל אותה מינית ורגשית, ועכשיו כשהיא במעמד זהה לזה שלו היא תתעצבן ותלך, בתקווה, להשיג קצת אישיות ואולי אפילו איזו הבעת פנים. אדוארד מצידו יבין שהוא חיבב רק איזה פרצוף יפה של כדורית דם ריחנית במיוחד, וכשהיחסים ההזויים האלו של צמח טורף לזבובו סוף סוף תמו, הם ילכו איש לדרכו. ג'ייק לצערי תקוע עם הבת שלהם שמסתבר שהיא זוגתו לעתיד אבל בואו לא ניכנס לזה כי זה מגוחך מדי ותכלס לא אכפת לי.

מן הסתם היגיון אין בהמשך הספר אז גם בסרט הבא לא יהיה. משום מה, נראה לחלוטין הגיוני לכל מי שהיה שותף בעשיית התועבה הזאת שמכל הסיפור הזה של סכנה, מוות, אלימות, ניצול והרבה הרבה טמטום, יצא סיפור אהבה מרגש שנערות צעירות יכולות להזדהות איתו. אני יכולה להבין למה – בלה היא נטולת סממני אישיות, יפה, מיוחדת ובעלת כוחות כלשהם – אם כי אף אחד, באופן הזוי משהו, לא טורח לברר מה, למעשה, עושה אותה כל כך מיוחדת. כל נערה יכולה לכבוש את פניה בקרקע, להתמרמר, להתאהב בבחור מגעיל, להאמין שעמוק בפנים הוא טוב לב ורק מנסה להגן עליה מעצמו, ולהזדהות עם בלה. במקרה של "דמדומים", הרוע, האלימות וחוסר השליטה הם לא רק מובנים – הם ביולוגיים. הם בדמם של הדמויות הגבריות המרכזיות (הדמויות הנשיות מקבלות את זה באופן מרוכך כל כך, אם בכלל, שזה די מעורר תהייה). הקורא\הצופה לא יכול – ובעיקר לא יכולה, שכן זה קהל היעד המרכזי של הסדרה – לשפוט את הגבר המכה. הוא הרי לא התכוון. זו *באמת* לא אשמתו. זה מי ומה שהוא. וכך פתרנו את כל הבעיות, את כל הקונפליקט.

למעשה, לא צריך להיות קונפליקט. אשמה או טבע לא משנים כאן – אלימות היא אלימות. היא לא אמורה להיות כרוכה באף אחד מהאלמנטים האלו. היא לא צריכה להיות אופציה. היא לא צריכה להיטמע בסרטי נוער במקרה הטוב כאילו היא דבר של מה בכך ומקרה הרע כדבר רומנטי. גם הויתור של בלה על כל אלמנט בעצמה – מהויתור שלה על זוגיות מספקת ועד הויתור(ים) שלה על חייה, לא פחות – מזעזע אותי. לאורך כמעט כל הסדרה, מנסים גברים שונים לגונן על בלה מסכנות שונות, ולא רק שזה לא הולך להם – אלא שלרוב הם מתרכזים בסכנות הלא נכונות.

שימו ענייני תפקידי מגדר בצד – שכן גם אלו קיימים לא מעט בסרט (מזל שערפדים לא אוכלים, הרבה פחות זמן מטבח) – הסרט פשוט מצדיק אלימות, ניצול והקרבה ללא גבולות. על זה גודלות נערות צעירות עכשיו – על זה שלצאת מליל הכלולות שלך עם סימנים כחולים בצורת אצבעות על הזרוע זה רומנטי. על זה שצריך לסלוח תמיד, ולרדוף אחרי הבחור, הכל על מזבח אהבה תאטרלית והוליוודית שלרוב בעיקר עושה לך רע. ואם את מוכנה להילחם ולהקריב מספיק, אולי יתמזל מזלך ובסוף תזכי למות ולהיות כמוהו.